ראיון עם יגאל גרנות

 תקציר

פגשנו את יגאל בספרייה האזורית שבמדרשת בן גוריון.

יגאל שוחח איתנו על אקולוגיה מדברית וחשיבות המחקר בתחום. על מחקרים הנערכים במכוני המחקר דרום.על העגבניה המתוקה הגדלה על מים מליחים, על מים מליחים המשמשים החל מספא, דרך אגם תיירותי ומשם לבריכות דגים ואף לדישון! 

מראיינים: דודו רשתי ורותי גובזנסקי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

קישורים

כתובת אימייל: yigalg.boker@gmail.com
אתר אינטרנט

תמלול

דודו: שלום רותי.

רותי: שלום דודו.

דודו: אנחנו בתוכנית של דעת מדבר, אנחנו יושבים בספרייה האזורית במדרשת בן דואיון עם יגאל גרנות. להזכיר לכם, כל התוכניות שלנו נמצאות באתר midbar.org וגם בספוטיפיי לאחרונה. מאוד נשמח אם תעקבו אחרינו, אז בוא נתחיל.

רותי: אני אתחיל בשאלה, אני יודעת שאתה אקולוג מדברי. אני רוצה לשאול אותך מה חוקר אקולוג מדברי והאם אתה יכול לספר קצת על מה עשית בשנים האחרונות ולפני?

יגאל: אקולוג מדברי חוקר את האקולוגיה של המדבר, זה נורא פשוט. צריך אבל להגיד גאן מה מיוחד באקולוגיה של המדבר, המיוחד באקולוגיה של המדבר הוא זה שפעם אמרו, בתחילת הדרך אמרו ׳למה להתמקד במדבר?׳. הראשונים שהגיע לכאן שאלו ׳למה להתמקד במדבר?׳ כי זה מערכת אקולוגית פשוטה, שיהיה יותר קל לבדוק אותה לעומת מערכות אחרות מורכבות ביותר. עברו מאז 50 שנה ועוד לא התחילו כי מסתבר שהפשוט הוא לא כל כך פשוט. יש גם הרב המשתנים ויש גם כל מיני דברים אחרים וכל הזמן מוצאים גם דברים חדשים. אז הבעיה העיקרית היא איך יצור חי, לא חשוב אם זה צמח או בעל חיים, או בן אדם, מסתגל לתנאים של המדבר.

זו לא רק בעיה של חום וקור, כי הרי קח בלילה בחורף, חם ביום גם בחורף וגם בקיץ, יש מעט ימי גשם, אלא יש כאן עוד הרבה בעיות אחרות. קרינה חזקה מאוד, התאדות חזקה מאוד והדבר אולי הכי חשבו, זה לא כמויות הגשם הקטנות אלא מה שאנחנו קוראים ׳אי ודאות הגשם׳. זאת אומרת הגשם המדברי, זה איזה מן דבר שלמעשה אתה לא יודע להגיד עליו מראש, כלום. זאת אומרת הגשם הראשון יכול לבוא מתי שבא לו. הוא יכול לבוא באוקטובר, הוא יכול לבוא בנובמבר, דצמבר, ינואר, האירוע הכי הקיצוני ביותר של גשם ראשון, היה בפברואר. זה לפני הרבה מאוד שנים, אבל זה היה. משנה לשנה, כל שנה לא אומרת כלום על השנה הבאה, שום דבר. הגשם המדברי מופיע בכתמים, זאת אומרת שבקיבוץ שדה בוקר יכול לרדת, היה פעם אירוע כזה שבקיבוץ שהוא רחוק מכאן בקו אווירי 4 קילומטר. באותו אירוע ירדו שם 40 מילימטר וירדו פה 20. על אותו אירוע ובאותו פרק זמן.

 בנחל הרועה פעם היו מודדים, אז על מפנה אחד ירד קצת יותר מאשר על המפנה השני. והאירוע היותר קציני, כי זה סתם קוריוז, זה שאם אתה לוקח את המדרון ושם שני מדי גשם, אחד מאונך למדרון ואחד מאונך לשמיים, כן? אבל שניהם יוצאים מאותה נקודה, הם לא יראו את אותם הנתונים מאותו האירוע. ההבדלים הם לא גדולים, אבל זה תלוי בכיוון של הרוח, בעצמה של הגשם וכל מני דברים כאלה. אבל זה גם, על תקן קוריוז. בנוסף הוא גם מופיע בכתמים ואין לזה הסבר כן? פעם דיברו על זה שככל שאנחנו הולכים יותר דרומה אנחנו אמורים לראות פחות גשם. אז נגיד, אם אני הולך על הקו מפה ועד מצפה רמון, אז כאן יורד פחות ממצפה רמון, אבל לפי ההגיון הזה בעבדת היה צריך לרדת עוד פחות ממה שפה. אז מה שיש זה שבמצפה רמון יורד יותר, אבל זה בגלל הגובה כי מצפה רמון גבוהה מאוד. אבל עבדת, אין לנו מושג למה, אבל היא מוגדרת כאיזה מן, יורד שם פחות מאשר בכל מקום אחר לאורך הקו הזה. 

 אנחנו לא יודעים למה, אבל עם עובדות לא מתווכחים. יש שם הבדלים. יש איזה לימן בנחל הבשור שם, יש איזה לימן אחד שמקבל בדרך כלל הרבה מי גשם ולימן אחר שפחות. למה? צריך לשאול את הקדוש ברוך הוא, אנחנו לא יודעים. עכשיו מכל הדברים האלה, הדבר היחיד שקבוע כאן זה הטל. יש לנו כאן 250 לילות טל וזה מוסיף למערכת משהו כמו, בממוצע, זה נתון עם מלא סטיות, 25 מילימטר מים. מי שיכול להסתדר עם כמות כזו של מים לאורך כל כך הרבה לילות, שזה בדרך כלל יצורים קטנים, הוא לא מבין מה זה מדבר בכלל. יש כאן חיפושיות שמסוגלות לשתות את המים האלה ומבחינתן זה לא מדבר. יש עוד, יש איזה נחל אחד שעושה את זה בחולות אבל הוא קטנצ׳יק אז זה מסתדר והכל בסדר. עכן קטן נצפה מדי פעם מלקק את הטל מהשיחים, בסדר.

 כל הדברים האלה ביחד יוצרים מערכת שקשה מאוד להסתדר בה ולכן זה כל כך מעניין לבוא ולראות מה היצורים עושים. האם התיאוריות האקולוגיות המקובלות עובדות או לא עובדות. ברוב המקרים הן אכן עובדות ובאותם המקים שהן לא עובדות, זה העניין, זה מדע. אנחנו כל הזמן רוצים לראות למה זה לא עבד, וזו הדרך למצוא דברים חדשים, כן? הדברים לא נגמרים. אנחנו גילינו שמה שמצאנו לפני אני יודע מה, 20 שנה, יש דברים שכבר לא תופסים, השתנו לגמרי. אם למשל, יש לנו את הנושא של שינויי האקלים עכשיו, איך זה משפיע? אף אחד לא יודע. אנחנו עכשיו יש לנו מה לבדוק, אז אנחנו בודקים. עכשיו אנחנו פה, דווקא עם תלמידת תיכון, עבודת גמר בדיוק על הנושא הזה. למה? אבא שלה היה תלמדי האוו בית ספר, עשה עבודה אצלי בדיוק על אותו הדבר לפני 35 שנים ונוצרה הזדמנות פז כי היא באה ואמרה שהיא רוצה להמשיך.

 אז מה ההזדמנות? אתה יכול לקחת את אותו שטח, אותו תא שטח, הכל אותו דבר ולראות מה היה עם האוכלוסייה הזאת לפני 35 שנה, מה יש היום כשבדרך יש לנו את הירידה המצטברת בכמות הגשם לאורך זמן. גם את זה כבר הראנו. בנוסף, השתנה גם המזון של היצור שאנחנו בודקים, כי המזון העיקרי שלו היה אותם איזופודים, אורי כדורי האלה, והם נעלמו. אנחנו רוצים לראות מה קורה לעקרב הנחמד הזה, לטורף הזה. ואכן יש כבר דברים שאף אחד לא ראה ופתאום אתה רואה מה זה אומר שינויי אקלים. אנחנו הרי יודעים שהם משפיעים גם על הרבה דברים אחרים. חברת הצומח כאן השתנתה לחלוטין אם פותחים את הספר של אחינועם דנין שדיבר על חברת הצומח פה, גם באזור הזה, אתה תמצא שהיא כללה X צמחים. היום, אותה חברה, אותו מקום, וזו חברה אחרת. זו הפכה להיות חברה של מין אחד של שיחים. אני לא מדבר עם חד שנתיים שגם שם יש שינויים לא קטנים, אבל זה עוד לא פורסם בכלל. אינשאללה כשאני אגמור, אני אסתכל על זה גם ואפרסם את זה מתישהו. הבטחתי את זה למישהו.

רותי: מה זה כל כך משנה לנו שמשתנה הצמחייה ושמשתנים בעלי החיים. אוקיי, אז השתנו. מה זה כל כך משנה?

יגאל: את שוכחת שיש כאן גם בני אדם. בואי נגיד שהנושא של מחקר טהור לא מעניין אף אחד חוץ מאת החוקר. הוא עושה בזה מאסטרס, הוא נעשה מזה דוקטור, מתקדם. אבל אותנו כנראה מעניינים בני הדאם. תארי לך למשל ששינוי אקלים כזה משפיע גם על החקלאות כאן, שהיא לא דבר פשוט. יש כאן בעיה של המלחה. אותם איזופודים שאני בספק אם מישהו יודע בכלל איך הם נראים. איזופוד, לא אומר כלום לאף אחד. הוא חיה מעניינת בפני עצמה כי המוצא האבולוציוני שלה הוא סרטן, זאת אומרת שהמוצא שלה הוא בים. איברי הנשימה הנשימה שלה היום חייבים להיות רטובים כל הזמן, והיא חיה במדבר. זה מסביר למה כל כך הרבה חוקים התעסקו איתה. עכשיו היא נעלמה, דבר שאנחנו יודעים ממקודם זה שמה שהיא עשתה כאן מנע את ההמלחה של הקרקע.

רותי: איך היא עשתה את זה?

יגאל: היא חיה במחילות והיא אוכלת קרקע. אין לה שום כלי חפירה. היא חופרת בקרקע ואוכלת את הקרקע. עכשיו מה יש לאכול בקרקע? כלום. יש את החומר האורגני של חזזיות, של אצות חד תאיות שנמצאות למעלה כקרום וחומר אורגני אחר, מת או חי, שנמצא גם בשכבות העליונות של הקרקע. אז מה שהיא עושה זה שהיא אוכלת אדמה, לוקחת מזה את החומר האורגנית כמזון ואת השאר היא מוציאה החוצה בתור גללים שהם מאוד, מאוד טיפוסיים. עוד קוריוז, זה היצור היחידי בעולם, ישלחו לי על הביטוי הלא אקדמי, שמחרבן קוביות. כל גלל שלו הוא בצורה של תיבה מדויקת. קטנה אמנם, אבל תיבה שבניוה מחול, מאדמה בעצם. הם, אם ככה, אוכלים למטה, אבל הגללים הם מוציאים שמים למעלה. אבל אז בא שיטפון או חורף וגשם והמים לוקחים את הקרקע הזאת שמוציאים מלמטה, שהיא מלוחה החוצה וזה מוציא את הקרקע המלוחה החוצה מהמערכת, ואם הזמן נוצרת אדמה חדשה.

 כלומר הם שמרו כאן באופן טבעי על המערכת מפני התמלחות. כיוון שיש מעט גשם, המלח הולך ומצטבר כל הזמן. אם אין איזופודים ושום דבר לא ישתנה והם לא יחזרו לכאן, אז בעוד X שנים המליחו תהיה כזו ששום דבר לא יכול לגדול כאן. לקיבוץ יש אדמות כאן, אז זה דסר שכן משפיע. כמו כן אנחנו יודעים, וזו הייתה אחת המטרות העיקריות להקמת המכון לחקר המדבר, הנושא הזה של איך לאפשר חיים לאדם במדבר. אם אומרים לנו שאוטוטו הוך להיות יותר חם ממה שהיה, אז איך תבנה את הבית שלך? גם על זה עושים כאן עבודות, אנשים חוקרים.

רותי: אני שואלת אבל על הצמחים. אוקיי.

יגאל: בצמחים, אני אומר, היות שיש כאן במדבר הרבה חקלאות והיות ואנחנו יודעים שבעבר האדם כן ידע לעשות כאן חקלאות בלי האמצעים הטכנולוגים שיש לנו, אז מאוד חשוב ומעניין ואכן עשו את זה, לבדוק את החקלאות הקדומה שהייתה כאן. קוראים לה ״החקלאות הנבטית״. זה לא בדיוק נבטי אבל זה לא משנה, יש לזה קשר כזה או אחר לנבטים. מה שהם עשו כאן על המדרונות, היה דבר שאנחנו עוד לא לגמרי מבינים, אבל מה שאנחנו כבר כן מבינים זה שהאנשים האלה היו גאונים לא קטנים ועשו כאן דברים יפים מאוד. לגדל על 100 מילימטר גשם, בהנחה שזה מה שהיה, בואי נגיד שזה היה קצת יותר, 150 מילימטר, אבל האופי היה מדברי.

 במצב כזה לגדל ולעשות חקלאות בלי צינורות השקייה או בלי מקור גדול למים זה מסובך והם מצאו פתרון לאיך לעשות את זה. הם פשוט ניצלו את מי הנגר שזרמו, ומצאו דרכים מאוד מתוחכמות, מאוד יפות איך לנצר את מי הנגר שזרמו על המדרונות. גם אנחנו מכירים כל מני שכלולים שקרו כל הזמן. התהליך הזה נמשך עד סוף התקופה הערבית המוקדמת. בואו נעזוב את ההגדרות האלה ונגיד שעד כמה שאנחנו יודעים החקלאות הזאת ננטשה כנראה גם בגלל ירידה בכמויות הגשם בסוף המאה העשירית לספירה. ומאז במשך 500 שנה כנראה, אפילו בדואים לא היו כאן. נוודים הכוונה, לאו דווקא בדואים. לא היה כאן כלום והבדואים, או השבטים הבדואים שנמצאים כאן היום, תהליך החזרה שלהם מהמקומות שאליהם הם עברו, שהם כנראה בחצי האי ערב, התחיל מתישהו במאה ה-15. יש כאלה שאומרים שבמאה ה-17, אבל לא נלך לרב בשביל העניין הזה.

 זאת אומרת, חשוב מאוד לאדם גם. בואי לא נשכח כמה דברים. אם יש בעיה לצומח, ניקח את העובדה רק שהחברה הפכה להיות חברה חד מינית, המטעים שלנו כאן צריכים האבקה. אם יש רק סוג אחד של צמח, זה אומר שגם המאביקים יהיו רק של מין אחד וזה מקטין את אוכלוסיית המאביקים. מאיפה יקחו מאביקים שם לחקלאות שלנו. אז נכון, החקלרות בחממות ומצאו איזה פתרון, מרבים את דברות הבונגוס ומשתמשים בדבורת הבומבוס עם כוורות כאלה בתוך החממות, אבל במטעי זיתים, זה לא בדיוק אותו דבר אבל עדיין יש בעיה גם של מאביקים. זו בעיה כללית, לא רק במדבר, אבל במדבר הבעיה היא עוד יותר קיצונית בגלל מה שאמרנו עכשיו. אם כל הצמחים כאן יהיו חברה של מין אחד בלבד, אז גם העניין הזה של האבקה שצריך אותה לחקלאות, הולך. וזה לא דברים יחידים, לא רק המלחה. יש עוד דברים אחרים שאת חלקם או את רובים בודקים כאן במכון והם קשורים גם בדברים האלה ויוצאים מתוך השיקולים האלה. 

רותי: יש משהו שאתה יכול לספר לנו על כך שהטכנולוגיה החדשה לומדת מהטכנולוגיה של הקדמונים, או של צמחים, או בעלי חיים? משהו שמחבר בין היום לפעם?

יגאל: אני יכול להגיד לך שדוגמה שהיא עדיין לא מיושמת אבל היא בדרך, יש פרח שנקרא סוגן השיח, הוא הצמח היובשני ביותר שיש והוא רב שנתי. הפטנטים שלו לאיך להסתדר עם המדבר, הם היו משאת נפשם של הרבה חוקרים. כרגע החידוש שהיה, לכאורה מצאו כבר את הכל, זה שהלכו לבדוק את האפיגנטיקה שלו. כלומר, המערכת בתוך התא, ש״מתווכת״ בין הסביבה החיצונית לבין הגנום. כלומר, המערכת הזאת בהתאם לשינוי הסביבתי, אומרת לגנום ׳תדליק את הגן הזה, תכבה את הגן ההוא.׳  בגן הזה יכול להיות קשור לתופעה של הקיץ, והגן ההוא לתופעה של הופעת הגשם וכן הלאה.

 את המערכת הזאת אם אתה תדע את הפרטים שלה, מבחינה גנטית כן? מבחינת החומרים הכימיים שבונים אותה, ואם תמצא אותה על כל נתיביה, אתה יכול לקחת אותה והיום עושים דברים כאלה, להעתיק אותה ולנטוע אותה כמו שהיא בתוך צמח תרבותי, נגיד חיטה. חיטה לא עמידה ליובש, אבל אם ניקח את המנגנון הזה, אם נצליח לקחת את המנגנון הזה למשל ונכניס אותו בתוך הגנום של החיטה, יהיה אפשר לגדל חיטה כאן בכיף, בלי השקייה. זו דוגמה. יש עוד לא מעט דברים. בדרכים דומות אפשר לפתח זרעים שיתאימו למקום הזה. את זה עושים, יש כאן בית חרושת כאלה לזרעים, שבתוכו עובדים כחוקרים תלמידים של התיכון הזה. כן. אחד מהם הוא מכיר אותו אפילו. 

דודו: התיכון לחינוך סביבתי.

יגאל: לא רק התיכון, לא. את החוקר הזה אתה מכיר, זה הבן של סול. הוא היום דוקטור לפיתוח זרעים והוא עובד כאן. יש כאן את בית החרושת ״genesis״ והיום זה מה שהוא עושה. עכשיו בין השאר, יש לא מעט מדינות מדבריות שהמכון לחקר המדבר ייצא אליהם ידע שיעזור לפתח חקלאות כזו מדברית. בשנות ה-80 כבר היה כאן מחקר גדול של פרופסור משה שחק ביחד עם פרופסורים גרמנים, נדמה לי שזה היה במימון של קק״ל. המחקר היה על לקחת את החקלאות ההיא, של הנגר העילי, ולראות איך אני הופך אותה היום לשיטה מודרנית לארצות כאלה, כדי שאנחנו נייצר את זה לשם. השיא היה כזה, היות ואנחנו לא בקשרים כל כך טובים עם מדינות ערב, ואלה מדינות מדבריות ברובן, מדינות המפרץ וכן הלאה, אז השוק האירופי המשותף שלח סטודנט יהודי- הולנדי שעשה את הדוקטורק פה, בשנות ה-80, על זה.

 השוק האירופי, אחרי שהוא סיים, שלח אותו בתור מומחה להביא את השיטות האלה למדינות הערביות. יש לו אזרחות הולנדית אז זו לא בעיה. הוא ישב כאן כמה שנים, בחור נחמד מאוד. איפה הוא היום אני כבר לא יודע, זה היה בשנות ה-80, זה היה מזמן. אלו כמה דוגמאות שעלו לי עכשיו לראש, יש עוד לא מעט פטנטים כאלה, רובם הגדול זה מה שיוצא מהמכון, או שאנשים כאן, אני יודע מה, מוצאים דברים כאלה.

דודו: יש הרבה מאוד ידע מדברי שיש לנו לייצא, כמדינה?

יגאל: כן. המכון עושה את זה, בוודאי. הדוגמה הכי טובה זה באמת אי לדגל דגים במדבר. יושב כאן חוקר שהוא עשה מחקר והוא פיתח דרך לגדל דגים לגידול מסחרי, אם למאכל ואם לנוי, ואם לדברים אחרים, בתוך מכילים. עכשיו מה הבעיה? הבעיה היא שאני רוצה לנצל את זה שאני במדבר, אני רוצה לנצל את זה שאין לי מים. כלומר, אני צריך להשתמש בכמויות קטנות של מים ולהגיע לאותן תוצאות. איך עושים את זה? כמו שמנצלים את אנרגיית השמש כדי לייצר חשמל ומי שינהל את העבק יהיה מחשב שיקח את החשמל, מה שהוא עשה, הוא לקח טנקים מילא אותם במים והמחקר היה לבדוק כמה מזון וכמה מים אני צריך לשים וכמה חמצן אני צריך לשים כדי שבתנאים הכי מינימליים של השקעה, אני אקבל יבול מקסימלי באופן מסחרי.

 העסק הצליח והוא מכר את הפטנט הזה, אני מניח, לישובים של פתחת ניצנה שהיום מתקיימים מזה יפה מאוד. אני מניח שבסופו של דבר זה גם יצא החוצה. טכנולוגיה שהתעסקו בה עם אצות חד תאיות, הן ירוקות, הן עושות פוטוסינתזה אבל הן בתוף מים. האצות האלה, פה תפחו שיטות לעשות בדיוק את אותו הדבר. במיכלים עם מינימום מים, מינימום השקעה, יהיה ייבול שיהיה לו גם ערך כלכלי. את הטכנולוגיה הזו מכרו בזמנו לכור (כור תעשיות), כור פתחה מפעל בעין יהב, אבל היות וזה היה מפעל הסתדרותי זה לא בדיוק הצליח ואז מכרו את זה למישהו באילת, באילת הקימו מפעל, אחר כך  מכרו את זה ליפנים. היפנים באו ואמרו לישראלים ככה ׳תקשיבו טוב, אין לנו בעיה, אבל מי שרוצה שיקח את הפיצויים וילך אם הוא לא מסוגל לעבוד כמו היפנים.׳ הם פתחו מפעל שמצליח יפה מאוד והוא לדעתי גם מייצא. טוב, יפן זה שוק לא רע בשביל הדברים האלה. בנוסף, היה עוד פרויקט כאן שחייבים להזכיר אותו, אני לא בטוח שכולם ישמחו שם, אבל הוא היה פה פעם. זה היה רעיון יפה מאוד, רק שהחוקר כבר לא חי, דוקטור דן פורת.

 הדוד הזה בא עם רעיון כזה: יש צמח בארץ, הצמח העילאי הכי קטן, זה שני עלים קטנטנים עם שורשון קטנצ’יק שצפים בשלוליות של מים עומדים, גדולות. לא כאלה שמתייבשות מחר, אלא מקומות שיש נגיד מן חצי אגם כזה ליד נחל שהמים עומדים בו. שם תמיד תהיה שכבה של הצמח הזה והוא יוצר מן שכבה רציפה. הצמחים האלה צפים במים, אבל צמח עילאי. עכשיו מסתבר שיש בו 40% חלבון. אין לו שום טעם אבל אתה יכול להוסיף אותו למזון בתור תוסף מזון עשיר מאוד בחלבון. הוא עשה בדיוק את אותו רעיון, איך לגדל את הצמח הזה במיכלים סגורים, שמש וכל העניינים האלה. היה לו גם רעיון עוד יותר מפואר, רק שהמחקר ההוא שלא בטובתינו אולי, נגמר מסיבות שקשורות לנושא מלחמות היהודים אז נעזוב את זה.

 אבל הרעיון שם היה שנעשה ככה, הצמחים האלה אמרנו, עשירים מאוד בחלבון, זאת אומרת. עשירים בחנקן. הוא לקח דגים שאוכלים את הצמח הזה, הם יאכלו את הצמח והם יחרבנו. משם, הצמח יוכל לקבל חנקן וככה אנחנו יוצרים מערכת שכאילו תפרנס את עצמה. בסופו של דבר אמרנו, למה העסק הזה נגמר? מה שיצא מהסיפור ההוא, דן פורת פיתח מזה מן תוסף מזון שאפילו התחיל להימכר, קיבוץ שם בעמק האלה לקח את זה אליו, והיה זמן שהיה אפשר לקנות את זה בקופסאות פלסטיק בסופרים. הם מכרו את זה בתור תוסף בריא לאוכל, אתה יכול להוסיף את זה למה שאתה רוצה, זה לא משנה, אין לזה שום טעם, לא מר, לא כלום.

 זה גם נגמר מסיבות שנשים אותם בצד של מלחמות יהודים, אחרי זה גם הבחור הזה הלך לעולם שכולו טוב, אבל זה היה רעיון שבסופו של דבר אני חושב שיגיעו אליו עוד פעם. אלה רק דוגמאות בודדות. היה עוד דבר פה שאפילו קיבל פרס ישראל. יואל דה מלאך זכרונו לברכה, הוא פיתח, זה לא היה כאן  היה במו״פ של המועצה, הוא פיתח דרך לגדל עגבניות שגדלות על מים מליחים, שזה עוד פטנט שעוד מעט נדבר עליו כי זה פטנט חשוב מאוד, העגבניות האלה שגדלות על מים מליחים, בגלל שהן צריכות להילחם נגד עודף מלח, הן נעשות יותר מתוקות וזה הביא לייצור של עגבניה חדשה שנקראת ״desert sweet” שלא משתלם למכור אותן בארץ, רק בחו״ל.

רותי: מדהים.

יגאל: על זה הוא קיבל פרס ישראל, וזה מזכיר באמת את מאגר המים המאובנים שנמצא פה מתחת לאדמה. מאגר אדיר מימדים של מים מליחים, לא מלוחים, מליחים. מים מליחים הם מים שיש בהם בערך 1,000, 1,200 מיליגרם מלח, או כלור בליטר מים. מי ברז זה 400, מי ים 4,000, מי ים המלח, אני פעם שמעתי 40,000 אבל אני לא יודע אם זה נכון.

רותי: אני יודעת על 33%.

יגאל: שזה בעצם אותו דבר.

רותי: זה בעצם אותו הדבר. 3% אחוז בים התיכון.

יגאל: אוקיי. עכשיו, זה נשמע לי מספר אסטרונומי, בסדר. עכשיו, המים האלה, היה רעיון כאן לאות אם אפש לנצל אותם כי לא קשה להוציא אותם מהאדמה, הם לא בעומקים גדולים. הראשון שמצא את הרעיון ואת המאגר, היה פרופסור אריה איסר שחי כאן הרבה שנים, והקידוח הראשון שעשו למאגר הזה הוא כאן למטה בתוך נחל צין. הקידוח השורק, כי טבע שם איזה שורק. יש צינור וכשהרוח עוברת בחורים שלו שומעים כאילו הוא שורק והעומק של הקידוח הזה כל הזמן מצטמצם כי כל מדריך שעובר שם, הוא זורק אבן כדי לבדוק את העומק. אז היום כבר העומק הצטמצם והמאגר הזה היום יש לו הרבה מאוד שימושים, כולל, וזה אבסורד, המועצה האזורית רמת נגב, המדברית, מספקת גם מי שתייה לתל אביב.

 יש מפעל על יד ניצנה שהוא קצת מוריד את רמת המליחות, אבל אתה לא צריך להשקיע מי יודע מה כי זה לא מי ים, זה מה-1,200 האלה שזה מים מליחים, למי ברז, ומשווק את המים האלה לתל אביב. בנוסף גם, אחרי יואל דה מלאך, המשיכו והיום מגדלים פה גם זיתים עם המים האלה. בנוסף, היה עוד רעיון שהמים האלה יעבדו כמה וכמה פעמים. זה אומר ככה, קדחו אותם, את המים האלה והוציאו אותם. המים האלה, לא רק שהם מליחים יש בהם גם הרבה מינרלים וכשהם יוצאים מהאדמה הם מים חמים. על זה בנו את הספא של נווה מדבר, חמי נגב, אבל הם כבר, אחרי שזה עובר, זה ממשיך גם לפארק גולדה ונותן מים לאגם שישנו שם, שנועד לצורכי תיירות. סירות וכאלה. ואז הם עבדו כבר פעם שנייה.

 מפארק גולדה, המים התקררו ועוברים בצינורות לקיבוץ משאבי שדה, והם שם בהתחלה גידלו בריכות עם סרטנים. הסרטנים עם הזמן קצת חירבנו, סליחה, הטילו גלליהם, מה שזה לא יהיה, והם לקחו את המים האלה שעכשיו מועשרים בחנקן והשקו איתם את השדות, שזה גם מים וגם דשן בעצם. אחר כך הסרטנים שוב, נפלו מסיבות שלא קשורות לעניין הזה והיום אני לא יודע אם יש להם שם סרטנים, אבל אני כן יודע שהם כן משקים עם המים האלה, אבל הנה אותם מים עובדים בעצם גם בספא, באגם, עם הסרטנים ובהשקייה, 4 פעמים. ואלו אותם מים וזה גם ניצול של הידע המדברי.

רותי: מטורף, מרתק.

דודו: טוב, מרתק.

רותי: אנחנו צריכים לסיים, אבל אין סוף למידע, לשמוע ממך איזה דברים מדהימים קורים פה.

יגאל: קורים, כן, זה נכון. כל הזמן.

רותי: תודה רבה יגאל.

דודו: תודה רבה יגאל. אנחנו מסיימים עוד תוכנית של דעת מדבר, להזכיר לכם האתר שלנו הוא midbar.org. אתם יכולים לשמוע אותנו גם בספוטיפיי וגם באתר שלנו. תודה רבה רותי.

רותי: תודה רבה דודו.

דודו: תודה רבה לך יגאל.

יגאל: תודה רבה.