ראיון עם אלון אוריון על עזרא אוריון

 תקציר

אלון אוריון עוסק שנים רבות בשימור מורשתו של אביו עזרא אוריון שחי במדבר את מרבית שנותיו הבוגרים ועסק רבות בקשר הרב מימדי של אדם למדבר

השיחה עוסקת בעבודותיו של עזרא ויצירתו לאורך השנים

מראיין: דודו רשתי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

קישורים

ערך בויקיפדיה

כתובת אימייל: alonoriong@gmail.com
אתר אינטרנטאתר על עזרא אוריון

 תמליל

דודו: דעת מדבר, אנחנו מראיינים היום את אלון אוריון, שהוא בנו של עזרא אוריון. אנחנו נדבר היום גם על עבודתו של עזרא במדבר, בפיסול מדברי, בפיסול סביבתי. שלום אלון.

אלון: שלום.

דודו: אז בוא תתחיל מלספר לנו קצת על אבא, משם נתחיל לדבר על העבודה שלו ועל הקשר שלו למדבר והתרומה שלו בכל מה שקשור לפיסול סביבתי ומדבר.

אלון: אבא נולד בקיבוץ בית אלפא שהיה הקיבוץ הראשון של השומר הצעיר, והוא כולו נוצק לתוך תבנית של האדם החדש של הציונות. הוא גילם את הדמות הזו כל החיים שלו, נראה בהתאם כמו איזה פוסטר. היה לו כושר נפלא ועד הרגע האחרון פחות או יותר היה רץ את החמישה, או עשרה קילומטר שלו כל יום. מבחינת המכלול שלו, השילוב הזה בין החלוצי, עם המגשים של הצבאיות וגם העניין של החידוש של האמנות, התלכד באישיות שלו באופן שמתמצת את כל השנתון הזה. אפשר, אומרים שהגיאולוגים קוראים לסלעים מסוימים, לצורה מסוימת, על סמך איפה שהוא הכי מובהק. אפשר להגיד שיש צורה של עזרא אוריון, של כל השנתון הזה שלו. אנשים שהם תבנית נוף מולדתם. שיש להם הזדהות מוחלטת עם הציונות ומטרות המדינה וסוג של אכזבה מההתפתחויות העדכניות, אבל מצד שני, סוג של יושרה מחויבת לערכים האלה ולתפיסות האלה. בניגוד לעמק יזרעאל שהוא נולד בו, בניגוד לקיבוץ רמת יוחנן והחקלאות וכל הירוק הזה של עמק חפר. 

הוא בעצם מצא את עצמו ולמדה הרבה מאוד בעצמו כשהוא הגיע למדרשת שדה בוקר ב-1967. אל מול הנוף החשוך, מול הגיאולוגיה שמדברת אליו, בלי מה שהוא קרא לו בזלזול תכסית. הוא שם מצא את מקומו, את האמת של המדבר, את הזיקוק הזה, או את האבסטרקט הזה. את כל הדברים שאין עליהם, אלא את הדבר המדויק. בלי קישוטים ובלי הרעש של העיר ובלי הטרדות של היום, יום. משם בעצם הלכה והתגבשה התפיסה האמנותית שלו. הוא למד, הוא התחיל את הפיסול שלו באלמנטים שהוא יצר בהתחלה בכל מיני ריתוכים כאלה במסגריה של הקיבוץ כמו רבים אחרים. בהמשך, הוא זיהה את האדנים האופקיים של רכבת העמק שנוצקו בין 1903-1908 באיזה בית יציקה בלגי והגיעו לפלשטינה כמבשרים של הקדמה בענף של רכבת העמק שהוביל את החומרים אל הרכבת החיג’אזית שהגרמנים והתורכים בעצם הכניסו את המודרנה אל תוך המרחב.

כשזה ננטש, הרבה מאוד סככות בקיבוצים בסביבה עשויות מהמסילה, והאופקיים האלה השוכבים, היו בעצם חומר גלם שניתן היה לקחת. זו צורה, בניגוד לאדנים הבריטיים שהם הרבה יותר נקיים וישרים, הצורה הזו הבלגית, הרבה יותר לירית. ואם אתה מעמיד את אדן הרכבת הזה, זה גם בגובה של בן אדם פחות או יותר, ומאוד קל להזדהות עם הדמות הזו. בשנים הראשונות הוא חתך מתוך הדבר הזה ועשה כל מיני דברים מעניינים שאתה לוקח ברזל והוא נראה קצת כמו בד חתוך שמתנופף לו ברוח ויש משחק מהסוג הזה. בהמשך, עוד יותר פשוט, הוא אמר ׳האלמנט הזה כמו שהוא ואיך שהוא מדבר עם הסביבה שלו, זה מספיק וצריך לדייק את הדבר הזה׳. בשנות ה-60 הוא נסע ללונדון ולמד שם אמנות. לונדון הייתה swinging london באותן שנים, אבל הוא בתור קיבוצניק חי כמו קיבוצניק אבל למד אצל הגדולים שם, והיה במקום ברגע שבו האמנות ירדה, הפסלים ירדו מהפודסטים, האמנות יצאה מהגלריות למרחב.

המרחב הבריטי זה דשאים מנומסים, ולא היה ברור כבר. בשנים האלה התפתח מניפסט שאמר שהאמנות בשביל להיות משמעותית, בשביל לחולל חוויה חזקה אצל הצופה, האמנות צריכה להיות גבוהה, צריכה לעטוף את הצופה, צריכה להיות במדבר. במידה מסוימת, הוא ודני קראוון עם אנדרטת חטיבת הנגב, רצו צוואר בצוואר אל עניין הזה. דני שהיה פה והיה מקושר יותר טוב, או מוכשר יותר טוב, לא יודע, לא נשווה בהכרח, אבל הם דיברו פחות או יותר באותה שפה. כלומר בטון חשוף, שיש באותן שנים באדריכלות את הסגנון הברוטליסטי. לא מתייפיפים, לא מצפים בטיח לא עושים דברים דקורטיביים, אלא להיפך. הבטון, עם התבנית של העץ שלו, עם המסמרים. הדבר הזה, האמת החשופה של החומר ואלמנטים אדריכליים פיסוליים, שהשמש מטיילת איתם ומטילה את הצל בשעות שונות. הרוח עוברת דרך החורים ומנגנת לך. הפסל עצמו הוא מהות אדריכלית, אבל סביבתית. היא מקבלת את הכוח שלה מהסביבה המדברים שלה ומהניגוד שבין הטכנולוגיה שהצמחת בקנה המדיה, עם המדבר. 

הוא ניסה את הדבר הזה לעשות בפרויקט שאפתני שנקרא שדה פסלים. ובניגוד לקראוון שהלך     

  לפטמה הישראלית של אתר הנצחה, ולא היה חסר לו כסף בשביל הפרויקט הזה, להבנתי. אבא, ניסה להגיד ׳לא, אנחנו רוצים אמנות לא אנדרטה׳. ולא הצליח להרים את הפרויקט הזה. היה אמור להיות על שדה צין עם אלמנט משולש, כמו שגרסה קטנה שלו עומדת רזה בגובה 14 מטר במצפה גדות בגולן, כאנדרטה לחטיבת הגולן. הוא רצה לעשות מין משולש כזה, מין פירמידה, או קתדרלה בגובה 32 מטר מבטון שתכיל בן אדם בודד, האור יפול בזוויות שונות ויחולל חוויה רוחנית חילונית. האיש היה אתאיסט חרוף. ריב עם אלוהים ועם הדוסים. איפה הוא היה בשואה ואיך אתם לא מתביישים להיות עבדים שפלים ומה זה הדבר העדרי הזה. הוא היה בן אדם גאה ובן אדם מורד. מורד בגרביטציה, מורד במוות ורוצה להשאיר אחריו אלמנטים רוחניים. לימים הוא אפילו הודה שטוב לא התקיים הדבר הזה. 

התחזוקה של זה, היהירות שיש בזה, הפולשנות שיש לזה כלפי המדבר, היא לא לעניין. הוא התפתח בהדרגה, תוך כדי שניהל את בית ספר שדה, שדה בוקר ולמד הרבה מאוד מארכיאולוגים ובוטנאים. בוטנאים פחות כי כל מה שמתחת לגובה מטר, זה כאמור ״תכסית״ זה לא ממש נחשב. אבל גיאולוגיה והיסטוריה וארכיאולוגיה דיברו אליו מאוד. התפיסה הזו של מימדי הזמן הגיאולוגי, שכל התרבות שלנו האנושית, היא דבר חולף שהיקום כולו, המוצקים, הכוכבים המוצקים ונגיע לזה אחר כך, זה מדבריות. כלומר, המכלול של היקום, הוא מדבריות בלי חיים. מה שיש לנו פה, הוא סוג של אנומליה וגם היא תחלוף.

דודו: נאת מדבר.

אלון: בלי אלוהים אבל זה סוג של נס. קרתה פה תאונה קטנה. כל החיים הזה, כל כאבי הבטן הקטנים שלנו והדברים האיומים שאנחנו עושים אחד לשני באנושות, אלו שטויות חולפות בממדי הזמן. 

דודו: זאת אומרת, המדבר הוא חלק מהמהות של היקום.

אלון: היקום הוא מדבר. כל מה שהוא לא כוכב בוער כמו שמש, כל הכוכבים, כל המוצקים, הם מדבריות. הוא התחבר מתוך הארכיאולוגיה והכרת השטח, לכל מיני אלמנטים שיש בשטח המדברי שהשאירו קדמונינו לפני 10,000 שנה, או ככה. אלמנטים שהם עדות אילמת. זו תרבות שאין לה כתב ולא ברור לנו מה אנשים חשבו מלבד להסתכל על הפירמידות במצרים, אנחנו יודעים איך בנו אותם ומה חשבו ומה האמינו. כאן, בתוך המדבר, יש לך על רכסי ההרים, על קו הרקיע את הטומולי, את מבני הקבורה. יש לך קו של אבנים שמחבר נקודה שרק אתה רואה איך הנקודה הזו מצטלבת וממשיכה בים פסכה אחת לאחרת לאורך מאות מטרים ואפילו קילומטרים.

דודו: אזור הר רומם למי שלא מכיר.

אלון: הסוג הזה של הדיבור היה מאוד משמעותי לו. ההתחברות אל הדבר הזה הרגישה לו הדבר הנכון לעשות. לכן הוא מתח קווי אבנים על שדה צין אל מוד חוד עקב, אל מול המחשוף של עין עבדת. הרעיון הבסיסי הוא, להשערתו, כמו הקודמים, שרק אנחנו בני האדם יודעים לזהות את הקו. אם אתה פורש 800 מטר או קילומטר של קו אבנים, שזה אבן ואבן ואבן. עובר חרדון בין האבנים האלה, ולא מזהה. אבל כשאתה עומד, ואפילו אם אתה עומד בזווית אחרת, אתה לא מזהה. אבל, אם אתה עומד במקום שבו האבנים מתלכדות, אתה רואה שהקו הזה מושך אותה לאיזו התרוממות בשטח, לאיזה חוד עקב כזה, או לאיזה מפתח או מצוק. בעצם, לטענתו, יש כאן סוג של פיסול.

גם הכוחות של הטקטוניקה שמפסלים את כדור הארץ בתנועה של הפלטות, שהרים נדחסים ומתרוממים. גם בהתרוממות הזו, יש סוג של מרד בגרביטציה. בסופו של דבר היא תכניע את כולנו. נמות, נהיה אופקיים ונתרבד כמו סלעי משקע. עם כל התרוממות, וודאי ההתרוממויות הגיאולוגיות. 7,000 מטר של הימלאיה, הדבר הזה הוא סוג של מרד ביקום ובגרביטציה. התפקיד של אדם יוצר לצורך העניין, פסל. הוא לקחת משהו, איזשהו מבנה, רצוי לקוני, רצוי באבן מקומית ובבניה יבשה, מדרגות, קו אבנים, משהו שבאמצעותו, אתה מכוון את ההכרה, אל איזשהו אלמנט בולט בשטח, אל איזו פסגה. ואז יוצא מצב שאתה יוצר מין משגר של הכרה. הצופה הרגיש, כמו שהוא קרא לזה, נמצא בדרך כלל לבד. זה לא אירוע של 300 איש. הייתה מגיעה קבוצה, הוא היה מסדר אותם, אומר להם ללכת רחוק אחד מהשני שלא יפטפטו כי אנחנו קשקשנים בלתי נלאים, גם בשטח. אם אתה הולך לבד, יש סיכוי שתפתח את המדבר, תראה את הדבר הזה, תחשוב את המחשבות שלך. 

כשהולכת קבוצה, האנשים עצמם הופכים להיות חלק מהפסל. אנשים הם כמו קו אבנים, אמנם צועד אל עבר המטרה, אבל הם יוצרים את הקו החי הזה, את הכוריאוגרפיה המובהקת הזו. הרעיון הבסיסי פה, הוא שתתחבר אל הקו הזה שמפנה אותך אל הפסגה, ומשם בניצב למישור הגלקסיה ואל האינסוף. הגישה הזו התפתחה ועזבנו את שדה הפסלים שהיה היבריס בבטון ובטכנולוגיה. הצטנענו התחברנו אל העבר שלנו כבני אדם, המודעות למוות שלנו, הרצון שלנו לעשות איזה משהו, איזה קבר, איזה יד. בטומולים האלה או בקווי האבנים האלה, כשהם מכוונים אל הפסגות. הדבר הזה לא קורה רק במדבריות האלו, בסיני, בנגב, אלא גם במדבריות השלג, בשיא של העולם. אבא היה בכל מצב מחפש את המקום הגבוה, השטח השולט, בתור איש צבא.

ההימלאיה היה יעד ברור, כי זה השפיץ, האקרופוליס של העולם. והבקעה של האנפורנה היא במין מכתש מאוד דרמטי. הוא קרא לזה גיאותיאטרון. מאחר וכשאתה הולך לאוורסט נניח, אתה הולך שבוע וזה פחות או יותר אותו דבר, כי אתה כל כך קטן וזה כל כך גדול. כשאתה נכנס לבקעה של האנפורנה, אתה עולה דרך נקיק כזה, ופתאום אתה מגיע למקום שאתה מוקף בפסגות של 8,000 8,100, מקום מאוד, מאוד מרשים. אם אתה בונה שם גרם מדרגות שמתאים לבן אדם ללכת לאורך 30 מטר ולאט לאט לצבור את הגובה שלו והמדרגות מטפסות בנוחות ככה שאתה לא צריך להסתכל איפה הרגליים שלך, זה מסודר. אתה עולה במדרגות האלה ואתה ניצב על סוג של במה שנמצאת על ראש של בולדר שהגובה שלו הוא  חמישה מטר, אתה לא רואה בעצם על מה אתה עומד כי הכתפיים שלך מסתירות לך את הדבר הזה, אז יש תחושה של התרוממות. אתה, אם אתה ממשיך ומפליג עד לפסגות של ההר והלאה משם אל היקום, זה כבר תלוי בך, בכמה ההכרה שלך יוצרת לדרך.

זה בשיא של הגיאוגרפיה, הגבהים של הגיאולוגיה שיש בכדור הארץ. אבל, מאחר והתפיסה היא שכל היקום הוא מדבריות, אז אם אנחנו יכולים ויש כבר טכנולוגיה, שלחנו משהו למאדים, יש שם ג׳יפ כזה, ויש לו זרוע כזו. אז הוא נסע למפקדה של נס״א ונפגש עם הבן אדם העסוק, שיש לו את התואר, הוא מנהל מערכת השמש, או משהו כזה. הוא אמר לו ׳תשמע, זה חיוני, זה נכון, זה חשוב, לעשות את הדבר הזה.׳ הרכב הזה, מארס רובר שהשקיעו בו כמה וכמה מיליונים הוא ייצר קו של אבנים, או יחרוט איזה קו, וזה יהיה השילוב של האומנות המוקדמת ביותר שלנו, המזוקקת ביותר באבסטרקט שלה, במקום הכי רחוק שאנחנו יכולים להגיע אליו. במדבר של מאדים, יש שם מה שנקרא ואליס מארינרס, שזה מין קניון עם קירות בגובה תשעה קילומטר, אם נכוון אל הדבר הזה קו שלא יכול לקרות ממטאוריטים שנופלים, או אבנים מתגלגלות, אם אנחנו נשים קו על מאדים, הרבה יותר מהמארס רובר שתחליד או תתעייף ותתקלקל, הקו הזה יהיה לנצח כי כוחות הבלייה שם מאוד נמוכים. 

אין שם רוח חזקה או משהו. מה שעשית, אפילו ברמת החריטה על המישור, ישאר פחות או יותר. ובוודאי אם תעמיד קו אבנים שיכוון אל הדבר הזה. הוא ניסה גם את הדבר המדברי הזה, הכי רחוק שאפשר. הוא עבר משם האלה, אל מחוזות עוד יותר מופשטים, מתוך תפיסה, שהוא היה מצטט. הוא ערך חוברת שנקראת סביבות. הוא היה עורך את החוברת והיה הרוח החיה שלה. הוא היה נוסע ומדבר עם אנשים סופר עסוקים. פוליטיקאים, מדענים, כל מיני שכאלה. תמיד הוא אמר שלמרות שאתה אדם עסוק, אם אתה מכוון מספיק רחוק, עוד שלושה חודשים, שלוש שנים, בסוף יווצר זמן ולבן אדם יהיה לא נעים לבטל אחרי פעמיים. היה מתיישב מולו ושואל שאלות כלליות כאלה. אנשים הרבה פעמים מתעסקים בפרטי הפרטים של הקונקטורות שהם צריכים ביום יום, בשגרה. כאן, יש איזה משהו, תן איזו אמירה כוללת, תן איזו תובנה. האנשים האלה, אחד מהם אסטרופיזיקאי. שאל אותו, ׳תגיד׳, הוא בא לברר את הנקודה המדעית. 

הוא שאל אותו ׳האם זה נכון, שאין הבדל עקרוני בין חומר ואנרגיה. אם אין הבדל ואתה רוצה לשגר קתדרלה של אנרגיה אל האינסוף. אם אתה משדר בקרן לייזר, הקרן הזו היא אמנם קרן אור, אבל היא בעצם קרן של חומר. אתה משדר מין מטיל של אנרגיה באורך מיליארד קילומטר. הסתכלנו על השעות, חישבנו את מהירות האור.  ובזווית שיגיד לך האסטרופיזיקאי איפה הכי חשוך, איפה לא יתקל הדבר הזה בכלום. הוא הצליח לרתום את רשת וגנר, שלפני שהיו ג’י פי אסים מורחבים וכל בר טלפון חכם יכל לדעת בדיוק איפה הוא, הייתה רשת של גיאולוגיה שמדדה את הקצב שבו הפלטות זזות בעולם. היה עובר לווין ומקבל כל 24 שעות ביפ, היה פולס כזה של קרן לייזר שהייתה נשלחת והוא היה מחזיר את זה והיו יודעים לחשב איפה הם נמצאים אחד ביחס לשני. 

הוא הצליח לשכנע את האנשים האלה, את מנהלי התחנות במצרים, בגרמניה, 16 מקומות, להיות בזווית מסוימת ביום מסוים ולשדר 55 דקות, או כמה שצריך בשביל אלומה כזו, אסופה, קתדרלה של מיליארד קילומטר של אור. הדבר הזה משולח ומתרחק ללא הירף וממשיך להתרחק גם עכשיו כי הוא משולח כאמור לאיפה שאין כוכבים, או מדבריות להתקל בהם. כדי ליצור, אמנם באופן קונספטואלי, אבל יגיד לך אסטרופיזיקאי שזו מסה וזה מתקדם אל עבר האינסוף. פיסול נצחי, הכי נצחי שהאנושות עשתה. השילוב הזה, שאתה עומד ורואה קרן אור כזו, לייזר, ובעצם בראש שלך מתחבר כל המכלול הזה של האומנות, האמירה האנושית, המרד נגד החולף והמוות. הפיסול הזה שנוצר בקנה המידה האינסופי, הבלתי נתפס של היקום. זו התמצית של האיש.

דודו: כמי שחי בשדה בוקר ונע במדבר, אבא שלך למעשה נמצא בשדה בוקר בכל כך הרבה מקומות וגם במצפה רמון על גן הפסלים. אנשים כנראה נתקלו ולא תמיד ידעו להגיד מה זה ומי זה ואיך זה. אולי זה גם חלק מהצניעות שלו. לא בהכרח לשים את השלט ולהגיד, הנה זה פסל של עזרא אוריון, אלא שהדברים קודם כל יחברו את האדם למקום, ולאו דווקא את האדם לאומן. בשדה בוקר זה כמעט בכל מקום. יש פה ויש שם ואפילו כשיוצאים לשדה צין שזה כבר מחוץ למדרשה, מחוץ לגדר, אתה הולך שלושה קילומטר ואתה מגיע לאותו פסל סביבתי של של אדני הרכבת. מי שגר במדרשה קורא לזה, ׳אני הולך לעזרא.׳ 

הנוכחות שלו היא מאוד אמיתית שם. זאת אומרת, גם אם אותו מוזיאון שקיים במדרשה, לפעמים סגור, המוזיאון הקטן, עדיין הנוכחות שלו היא מאוד מאסיבית ועדיין השם שלו עולה בכל שבוע איפשהו. הוא מאוד נוכח. אולי תספר קצת על הנוכחות שלו גם במדרשה, מה שאתה יודע, ועל החיבור שלו לטבע. זאת אומרת, בתור מנהל בית ספר שדה, מה היא בעצם המורשת שלו בכל מה שקשור בחיבור בין אדם וטבע. גם בהקשר של הפיסול שכבר דיברת עליו. 

אלון: אבא היה מדור המייסדים של מדרשת שדה בוקר שקמה בתור משהו שלא היה לגמרי ברור. היה חזון של בן גוריון להקים אוקספורד במדבר. התחילו בבית ספר תיכון לילדי דימונה, מצפה וירוחם. מעין מכבסת מפא״י כזו. דווקא לא לשמצה, הבוגרים של בית הספר מרוצים עד כמה שהבנתי. היה כנס 40 שנה ואמרו ׳עזרא, הוא לימד ציור את ילדי התיכון, בעודו ממתין שיתפנה בית ספר שדה.׳ כאמור, בפגישה הזו בשנת ה-40 לבית הספר התיכון, בוגרי בית הספר מירוחם, ממצפה, אמרו ׳עזרא, הוא אנחנו. הוא היה מושא ההזדהות שלנו.׳ הם דיברו על כמה שהדבר הזה היה משמעותי להם. עכשיו, הוא לימד ציור, הוא לא היה באלמנט באמת של משהו, הוא כן היה באלמנט שלו בעניין של בית ספר שדה. כשהוא הגיע למדרשה זה היה מאוד חלוצי. המקום היה, מבחינתי כילד, עזבנו את בית אלפא הירוקה, ונסענו לקצה העולם, סחוף רוח, צרוב שמש. מקום זרוק ומוזר מאוד. 

סופות חול היו מעיפות את גגות האסבסט והיית צריך להיזהר שלא יפול עליך איזה לוח מעופף כזה. מבחינת המודעות למדבר, כבר אז, למרות שבא ממקומות ירוקים, הוא התנגד והתנגד כל החיים שחי שם בהמשך, לזה שזה יהפוך להיות ירוק. הוא אמר ׳מי שמגיע לנגב, מי שרוצה לחיות במדבר, שיחייה במדבר. עצי שיטים, בסדר, דשא? מה דשא פה. זה בכלל לא מתאים. תארגן אלמנטים של צל, בסדר. אבל דשא? סע צפונה אם זה מה שאתה רוצה.׳ גם העניין הזה שהישוב מנותק מהסביבה שלו, היה מאוד משמעותי לו. ולכן, מאז שהגיע, הוא חיפש את האפשרות וההזדמנות לטפל בנוף של המדרשה, של הישוב עצמו. לכן, כל פעם שעבר טרקטור, הוא היה אלוף בניצול הזדמנויות. הוא זיהה למשל משאבים. לקראת סוף השנה, ארגונים גדולים כמו קרן קיימת לישראל נניח, יש להם תקציב. אם לא ניצלת את כל התקציב שלך, יקחו לך אותו בשנה הבאה. אתה צריך להגיד מה עשית עם התקציב הזה. 

הוא היה מגייס טרקטורים של קרן קיימת, ועושים את כל הטיפול בשפת המצוק, מהיום, הקבר של בן גוריון והספרייה שם, ועד ההמשך בגבול המדרשה, כל העליות, כל הרמפות האלה, כל השקעים שעושים את הנוף, לא שולחן והקצה שלו, שזו הגיאולוגיה הבסיסית של שדה צין, אלא עליות וירידות ומשחקי מחבואים. מה אתה רואה מזווית כזו, ומה אתה רואה מקצת יותר נמוך. הוא שילב בתוך הדבר הזה כל מיני סלעים. המכלול הזה של סלעים שאתה נמדד אל מולם. כשאתה עומד ליד סלע ששוקל חמישה טון וגבוה ממך בשני מטר, יש סוג של הימדדות. גם במסה, וגם בציר הזמן. העניין הזה של אדם במדבר, הארכיאולוגיה שלו, הפרההיסטוריה שלו, ההיסטוריה שלו מאוד העסיקה אותו, הוא היה מאוד רציני בעניין הזה. צוות המדריכים שהוא ארג סביבו והמדריכות, היו נוסעים מ-4 בוקר, הג׳יפ כבר היה זז. אם היית מגיע בארבע ושתי דקות, לא יעזרו לך התירוצים. נוסעים בשביל להכיר את המרחב היטב. 

היו שמים נניח מועמדות להיות מורות חיילות, היו שמים אותן עם מימיה ומפה בתחתית מכתש רמון, והיו אומרים להן נתראה בעוד 24 שעותב נקודה הזו והזו, וזהו. כלומר, בלי ג׳י פי אסים וטלפונים חכמים או אמריקאים שאומרים מה יקרה עם הביטוח. יש הכרה טובה של השטח, ידיעה של הגיאולוגיה, היכרות אינטימית עם המדבר, והמכלול הזה מאפשר לך, כל הרעיון של בית ספר שדה, שהוא לא מדריך תיירים שנוסע עם האוטובוס ואתם יכולים לצלם פה, נרד, נעלה ונמשיך הלאה, אלא שהות וטיולי גב ויממה שלמה שעוברת בתוך השטח ואיך אתה מתנהל בו ואיך אתה חווה את הפרשי הטמפרטורה ואת היובש בפה. 

המכלול הזה, ההנגדה שבין האדם והסביבה המדברית הזו, והפתרונות של היצורים שכן הצליחו לשרוד בצל הקטן ועם המעט לחלוחית שהם מוצרים, ודאי הבורות הנבטים וכל החקלאות הזו וכל האפשרויות כן להתיישב במדבר, זה הקסים אותו והוא הנחיל את הדבר הזה בבית ספר שדה, מה שהתפתח בהמשך, לזה שהוקם בעצם בית הספר לחינוך סביבתי, בית ספר תיכון שהוא פנימיה, שאמר ׳אנחנו רוצים לא ללמד מקצועות, כל מקצוע במגירה שלו, אלא תפיסה, שהם היו חלוצים בעניין הזה שהיום הוא נחלת הכלל. משרד החינוך מלמד באופן הוליסטי. סדנאות רב תחומיות. אבל זה נוצר בשדה בוקר. אבא ועוד כמה אנשים סביבו, או סביבם, יצרו תורה שלמה של חינוך סביבתי שהקרין אחר כך משם אל כל הארץ בתפיסה הבין תחומית ובקשר בין המערכות השונות, הדיסציפלינות השונות והמכלול שנוצר מזה, וקודם כל, המדבר. 

דודו: כל התפיסה הזו של חיים במדבר, בראות עיניו, את מה היא משרתת? למה האדם בעצם צריך לחיות בסביבה שהיא כל כך מאתגרת, עקה כל כך קשה. מה זה נותן לאדם? מה האדם מקבל מתוך…

אלון: אני יכול רק להכליל, ואולי נקרא אחר כך מהטקסטים, כי אין שם ממש התייחסות ברורה, אלא זה היה כל כך מובן לו. המדבר הוא בלי הבולשיט. הוא לא מכוסה בעטיפות של טכנולוגיה או צמחיה. הגיאולוגיה חשופה, קני המידה ברורים, המיקום שלך בשרשרת, או בלוח הזמנים הגיאולוגי, החיים החד פעמיים והחולפים שלך אל מול המדבר והקושי הזה, היה התמצית. הסביבה המאתגרת גורמת לך לתחושה חזקה של קיום, של משמעות. הדברים שאתה עושה שם, מאחר וקשה לעשות אותם, הם יותר מאתגרים ולכן יותר ראויים, או נכונים.

דודו: זאת אומרת שזה חיבור יותר חזק של אדם לעצמו במובן מסוים.

אלון: כן. האופן שבו הוא מצליח להנחיל את זה, או לשתף את התובנה הזו עם עוד חמישה אנשים, לא צריך למלא אצטדיונים. החוויה היא חוויה אישית. אם אתה הולך לטייל עם מישהו, אם ראית משהו יחד, או אם גרמת למישהו לחלוק איתך איזושהי תובנה על המדבר, או על אדם במדבר והקיום שלנו באופן כללי, זו מטרת התרגיל. לא צריך 400 אנשים שימחאו כפיים. כמו שהוא כותב, כמו ניאנדרטלים. הדבר הזו הוא בעצם חוויה אינטימית בתוך המרחב. חוויה קיומית של האדם במדבר.

דודו: אם ניקח את זה לשפה של ימינו, אנחנו לא צריכים את הוויראליות הזו. 

אלון: זה נכון, אבל אם נקלף גם את זה, תצא אל המדבר, תגיע, תאכל קצת אבק, תתרחק מהמסך שלך והלייקים והצילומים, מהאינסטוש. מכל התפלות הזו, מהרעש האינסופי הזה, מהפרעת הקשב המציפה אותנו. צא אל המדבר, יש שם שקט. בתוך השקט הזה, בלי להיות יותר מדי גורו רוחני, במעט מילים ובהרבה מקפים בין המילים האלה ובשתיקות ארוכות, נותנים לתובנות שנמצאות בך ולסביבה שאתה נושם אותה, בלי הרעש של הלייקים והרשתות והטכנולוגיה. לכן, היעדר הצפיפות והרעש העירוני וכל ההסחות האלה, זה בעצם מה שעניין אותו. לעשות דברים במדבר. 

למרות, שהיה אומר, ההתלבטות בתור פסל סביבתי, אתה הרי מפריע לסביבה. בעצם זה שאתה נניח, על מה שנקרא בזמנו גבעת ההסרטה, הרלסים האלה שעומדים. 25 רלסים, על שפת המצוק של שדה צין. בקצה שדה צין. צריך להתאמץ כדי להגיע. יש אנשים שלא רגילים או מוכנים ללכת שלושה קילומטרים ברגל כדי לראות אמנות. החוויה שאתה חווה אחרי שעשית את שלושת הקילומטרים האלה, ואחרי שראית אותם מתקרבים והולכים, ואתה עומד ביניהם ורואה את היחסים. האם הם פונים אחד אל השני, או פונים אל הנוף. אתה מדמיין מה כל אחד מהם חושב. עבודה לירית נפלאה. בכל פעם שהייתי שם, ראיתי דברים אחרים. כמובן גם כי מזג האוויר שונה. בגשם ראיתי את זה פעם, זריחות, שקיעות, דברים נהדרים. 

היו אנשים, ספציפיים. למשל אחד רפי בכרך שהיה המזכיר של קיבוץ שדה בוקר. היה מהמייסדים של קיבוץ שדה בוקר. זה היה המקום שלו. מבחינתו, מי זה עזרא שבכלל יביא את זה, באיזו רשות, באיזו סמכות הוא מקלקל ומביא את הטינופת של הטכנולוגיה אל המקום הכי יפה. היה להם ריב גדול על הדבר הזה במדרשה. באיזשהו שלב, תוך כדי, הזכרתי את הטיפול בשפת המצוק. היה לו מישהו שהוא הגיר מהצבא, שהיה מפקד בית ספר למ״כים בירוחם והיה להם ריו עם מנוף. הוא גייס את הריו הזה להציב סלעים, אבנים גדולות, בולדרים, מתוך הישוב לכיוון חוד עקב. את זה הם עשו בלילות בהקשר של הירח, מתי שהריו פנוי, שצה״ל לא ידע. הערבוב בין הצבאיות, הדבר התקני, והחזון והסמכות, הוא דבר מרתק בפני עצמו. קו האבנים הזה, יצא שהוא בדיוק מול החלון של מישהו שקנה מגרש, בנה וילה, רצה חלון אל מול חוד עקב, ופתאום בא איזה מישהו ושם לו קו של אבנים. מה עשה הבן אדם? קודם כל הלך ודיבר איתו. אבא בטח אמר לו ׳אוקיי, בסדר, שמענו אותך, יאללה, יאללה.׳ אז הוא הזמין שוטר.

הגיע שוטר מירוחם. עמדו שם אבא, השוטר,  הטרקטוריסט ובעל החלון, והייתה התנהלות כזו. ׳מי אישר לך להקים את הפסלים האלה׳, אומר השוטר, ׳יש לך צו היתר בניה לדבר הזה?׳ אז אבא אומר, ׳זה לא מבנה, זה סלע.׳ ׳יש לך היתר?׳ ׳אף אחד לא נותן היתרים לבנות דבר ואני רק מפסל פה.׳ השוטר באיזשהו שלב איבד סבלנות ואמר ׳תנו לי לנסוע מפה, תגמרו את העניין הזה ביניכם.׳ הפשרה הייתה שמשכיבים את האבנים האלו. יצאנו כאילו הוא רואה את הנוף מהחלון שלו, והאבנים, אני מקווה, מתישהו נחולל את האנרגיה להעמיד אותן בחזרה. בסך הכל הוא היה מאוד מודע להיותו דיקטטור שעושה דברים בגלל שהוא מבין שנכון לעשות אותם. 

אני מסכים עם האמירה הזו, יש ברחבי הנגב כל מיני עבודות מצערות מאוד שעומדות. למשל, כשהייתי ילד והייתי נוסע לחופש, הייתי מבקר אותו והיינו לוקחים, הוא היה לוקח ג’יפ והיינו נוסעים. בין השאר, היה סלע, יש בכביש בין באר שבע לעיר הבהדים. יש היום איזו חוות בודדים כזו, חלב עיזים כזה או משהו. יחד עם הכביש, הוא גייס את הטרקטוריסט לעשות את הדבר הנכון, זיהה איזה סלע והעלה אותו. היום אתה תזהה את זה, למה? כל הסיפור הזה הוא שעל הסלע הזה שאני והוא ניקינו מגרפיטי של שמוליק אוהב את חנה, להוריד את האשפה הזו, את התכסית הזו, אחרי מותו, לשמחתי הוא לא ראה את זה. אבל מישהו שהוא גם כן אמן, שם עגורים, או חסידות או משהו. זה היה מחרפן אותו. 

הפח הזה הצבוע, על הדבר עצמו, על האבן. תחשוב על הסלע הזה, על הכוחות שיצרו אותו, על הגיאולוגיה. אתה לא צריך לשים על זה לייקים של חסידות או עגורים. המנעד הזה בין מה מותר לי לשים בשטח, בתור פסל סביבתי, ומה מיותר, ומה המכלול. הוא אמר, אני 40% איש של שמירת טבע, אבל אני 60% פסל. לכן, אם אתה ניגש אל הפיסול שלך מתוך היכרות ארוכה ואינטימית של השטח, מתוך דיאלוג ארוך. אם אתה עושה את זה מחומרים מקומיים, ואם אתה עושה מעט. הוא קרא לזה פיסול במשורה. מעט. שש עבודות בנגב וזהו. כל אחת מהן היא בסוג של דיאלוג ייחודי עם הסביבה שלה. אתה יכול להגיד ׳ הטכנולוגיה הזו שהבאת, הרלסים האלה שבאו מאירופה, מה הם עושים פה בתוך המדבר?׳ אבל כאוהד של האמנות הזו, אני יודע שהחוויה שהפסל הזה מחוללת אצלי כל פעם מחדש, היא הרבה יותר חזקה מאותה גבעה אם היא הייתה עירומה, אם היה שם רק את הנוף. דווקא זה שהגיע לשם, אל תוך המדבר, דווקא הניגוד שבין החומריות הזו, לבין ההיסטוריה שלה, עם הקדמה שהיא ייצגה, עם הטורקים שכבר לא פה, עם רכבת הקיטור שכבר לא איתנו. כל המכלול הזה והמשאר שלו, נמצא במקום הזה ואומר דברים מסוימים. במובן הזה העבודה הזו היא מאוד לירית, היא מאוד קהילה.

קוראים לזה יחד מדברי. עבודה הרבה יותר מוחלטת, נמצאת מול מפעלי ים המלח. יש שם נציב של פלדה, 25 מטר גובהו, ולמרגלותיו, מזדחלים הסוף של הרלסים שהצליח לאסוף מרכבת ישראל מכל רחביה. הוא היה מצליח לגייס אנשים באופן מעורר השתאות. היה אומר להם ׳תראו, זה הדבר הנכון. בעצם זה מה שצריך לעשות. כל החיים שלכם בעצם זה קשקושים, עזוב אותך מהשטויות, בואו נעשה דבר משמעותי.׳ הדבר המשמעותי הזה ישאר אחרינו. הרלסים האלה שזרוקים לך עכשיו, הם יקבלו משמעות כשהם ינסו להתרומם אל הדבר הזה. הוא עשה עבודה עד כדי כך יסודית באיסוף וניקוי של מאתיים שלושים ומשהו רלסים כאלה משנת 1905 מכל רחבי המחסנים של רכבת ישראל, שאחרי מותו, הייתה, או במהלך השנים הרעות של האלצהיימר, הייתה עלייה במחירי הברזל, הייתה בהלה לברזל. כן או לא בגלל האולימפיאדה בבייג’ין. כל מיני אנשים היו נוסעים הביתה, פועלים סינייים, עם מכסי ביוב במזוודה. ברזל היה סחורה נחשקת, וחצי מתוך הרלסים נעלמו, נגנבו. היה בא בן אדם עם ג׳יפ ודיסק וחצי מהם הלכו. 

אני הצלחתי לשכנע, אולי קצת בגיוס, ובעזרת אהדה שעזרא יצר אצלם, להסכים לשקם את הדבר הזה. היינו צריכים לחפש, לא ידענו איפה למצוא את זה. אתה לא יכול עכשיו עם אחד בריטי שהוא ישר. הצלחנו למצוא במוזיאון של רכבת העמק, בכפר יהושוע. אמרתי להם, רת״ג נגב, הם אמרו ׳אל תדאג, אנחנו נסתדר.׳ יש להם משאית עם מנוף שמזינה תחנות האכלה. היא נסעה, אני יודע, 40 קמ״שׁ. משאית כבדה, ריו כזו, כל הדרך לכפר יהושוע. הצוות שלהם בא, חתך, ולקחו כמה מהמחסן של הספייר של המוזיאון והעמידו ואנשים עשו עבודה נהדרת ושיקמו. זה היה עניין שלם. אני אצטט את מיכה אולמן שאומר, הוא היה גם חבר שלו וגם מאותה מפלגה אבל בכיוון ההפוך.

מיכה אולמן, בניגוד לאבא שאמר ׳אנחנו נעשה פה משהו שישאר אחרינו לנצח׳. אמירה ברורה ובולטת שעשויה מחומרים חזקים שיחזיקו עמה יותר זמן. מיכה אומר, ׳החומר הכי חשוב שאתה עובד איתו כפסל, הוא הרצון.׳ אתה יכול לחולל איזה פסל, אבל אם לא יהיה רצון של הקהילה, של העירייה, של הסביבה, של משהו, לתחזק את הדבר הזה, זה כאילו לא עשית כלום. העניין הזה של הרצון, שאני הצלחתי, לשמחתי ובזכות גדולה שהייתה לי, לרתום את האנשים האלה, לגייס את צוות התחזוקה ולעשות עבודה מדהימה. כשאתה מצלם את זה בשטוח קשה לדעת, מאיפה צריך לבוא, הנפח פה בעייתי, מצאנו את הבסיסים, מדדנו הכל והמסגרים עבדו בשמש הקופחת והעמידו את הדבר הזה והרגישו שזה חלק מהם. יש כאן רב דוריות של היצירה שהיא פשוט מקסימה. 

דודו: אולי נקרא חלק מהספר. כמה מילים רק על הספר שיצא בשנה האחרונה.

אלון: יצא רגע לפני הקורונה, לקראת שנת 2,000 או ככה, לקראת סופו, מה שבדיעבד התברר שהוא היה מודע לכך שיש לו אלצהיימר, אבל הסתיר את זה בתור גבר, גבר, לא מתלוננים על חולשות או מגלים שום דבר מהסוג הזה. הוא ריכז מאמץ והוציא את התזות הבסיסיות של הפיסול שלו בספר שרובו נגרס לצערינו. מה שהניע אותי, או יצר צורך ליצור ספר שמכיל את החומרים האלה. כלומר, הספר שיצא עכשיו, הוא שחזור במידה רבה של הספר הקודם, המקורי. הוא מכיל את התפיסות הבסיסיות המתפתחות אחת מתוך עצמה, ראשית הפיסול הסביבתי האדריכלי. כלומר, הפיסול צריך להיות גדול מהצופה, להיות במדבר. הפיסול הטקטוני שמזהה את התהליכים הגיאולוגיים כחלק מהיצירה או התררוממות כמרד, לא רק של בני האדם, אלא גם של ההרים. הפיסול האנרגטי שממיר חומר באנרגיה והוא בין גלקטי, הפיסול במאדים שדיברנו עליו. כאן יש פסקה שנקראת פיסול ארכיאולוגי. הספר מכל ומרחיב את האמירה האמנותית של אבא שהייתה בספר הקודם בלי לכלוכיות, סיפורים אישיים וכו׳, כולל ראיונות של חברים שלו, אנשים שעבדו איתו, קצת אלמנטים של ביוגרפיה, מאיפה הוא בא, וכל הצורה הגיאולוגית הזו של אנשים ילידי אחרי מלחמת השחרור, מי שהחמיץ את האפשרות להילחם, אבל התודעה שלו וודאי התעצבה סביב מלחמת השחרור.

מי שנולד ב- 1934 איחר את המלחמה הזו, איחר את מלחמת האזרחים, שם עשו את הדברים הנכונים ועלו על הבריקדה. הוא חי בתחושה רבה של החמצה, הוא איחר את האלמנטים הגדולים, אבל יצר לעצמו את הביוגרפיה ההירואית שלו. הקטע הזה נקרא פיסול ארכיאולוגי, והוא הולך ככה: ׳החיים באזור מדברי, יכולים להיות מפגש איטי עם מסלע חשוף, עם סלעיות קשוחה, גרמית, איטית ללא שיעור. סלעים הם מאגרים אילמים של דומיה, מתרחקת לאחור אל היווצרות מערכת השמש. הגיאולוגיה מזהה מולך שכבות קירטון וגיר, שנרבדו ונסתלעו לאיטם 35 עד 80 מיליון שנה לפניך. היא מזהה שכבות נטויות עד ניצבות של גיר, דולומיט וצור, האוצרות 80 עד 100 מיליון שנה. מזהה לאורך השבר הסורי אפריקאי, אכסופי סלע גבישיים, פרה קמבריים בני 600 עד 1,000 מיליון שנה ויותר. סלע הוא מיקרו יקום, גיל רוב סלעי הנגב הוא בין 200 ל-20,000 מיליון שנים ומתחתם משתרע הקמבריום. מתחתיו ובתוכו האסטרו כבשן. הימדדות מול המסלע היא חווית התחוורות הלעומת נווכח מימדי הזמן, החלל, האיטיות, הדומיה, טווחי שנות אור. בהר הנגב ובסיני, ישנם שרידי תרבויות של חצי נוודים מתקופת הברונזה, אשר יצרו קווי אבנים ארוכים. 

הבולט ביניהם הוא קו אבני גיר מקומיות הבנוי ברוחב כמטר, בגובה של 20 סנטימטר, ובאורך של ארבעה וחצי קילומטר מהר רמון להר רומם. אנשים אלה מיקמו מאות קברי ראשי בית האב, או ראשי השבטים שלהם, על קו הרקיע ועל פני פסגות המסלע. העבודות שעשיתי על פני שדה צין, על פסגת הר ארדון שמעל מכתש רמון, מול הר עריף ומול פסגת האנפורנה. העבודות האלה משתייכות מהותית לפיסול הארכיאולוגי הזה, בהן גם נוכחות לקונית באבנים שהוסעו בתהליכי הבלייה, ישויות גיאומטריות בהן מכריעה הבחירה הגיאו-פיסולית. האיתור המדויק והפניית הציר מול שיאי הנסיקה הטקטונית, ישויות פיסול, הם משגרים, משגרים של התודעה. אני מנסה ליצור אנטיתזה מדברית לרוב רובו של הפיסול הקיים. זה קשור בתפסיה של מצבו של האדם. חולף, מקורקע, אבל החלק העליון שלו, ההימלאיות שלו, הכי רחוקות מהאדמה כאילו אנטיתזה לכבידה. לכן הוא יצר קתדרלות, ולכן אני מנסה ליצור משגרים. אופקיים ומזדקרים של ההכרה האנושית.׳ את זה הוא אמר בנפאל ב-1993. 

זה היה חלק מתוך מונולוג שבו הוא עמד מול מצלמה ופרס את משנתו ב-1996, בפעם הרביעית והאחרונה שבה הוא הגיע לנפאל. הוא שיקם את הפסל, תיעד ונפרד ממנו. בספר מופיע המונולוג השלם כולל הסיכום של כל המהלך הזה, להגיע לאתר ארבע פעמים, לתקן אותו, לראות אותו מתחלף, כוחות הבלייה שעובדים עליו. ׳פיסול סביבתי בכל מדבר, צריך להיות ברגישות גדולה. רק כשאתה תופס באופן מאוד מעמיק, את האישיות של הסובב הזה. רק אז, בפעולה רב שנתית, יש מקום לפיסול לקוני. אל האוורסט אתה עולה ומתקרב חזיתית, דרך קרחון בפיתולים סתמיים. אתה רואה את אותה החזית לאורך כל הדרך. בקעת האנפורנה היא אליפסה סגורה. כשאתה נכנס אליה, אתה רואה את הפסגה בבת אחת מולך. הפסגות סביבה, הן גיאו-אמפיתיאטרון, או אולי ניאו- קתדרלה. הפסל שם הוא אחד המהותיים בחיים החד פעמיים האלה שלי. מי שהולך בשביל ורואה את הפסל פתאום, מקבל מכה לתודעה.׳

זה לגבי הפיסול במאדים. ׳כוכבי הלכת הקרים, כל המוצקים ביקום הזה, הם מדבריות. הפיסול המדברי יכול להמשיך רחוק יותר. ממש לפני 40 יום נפגשתי במפקדת נאס״א, עם אחד הבכירים שלה. דנתי איתו באפשרות לבצע פיסול מדברי במאדים. אני בדיאלוג מסוים עם מדען בכיר ב- jpl בפסדינה, ליד לוס אנג׳לס. כבר בחדר ההמתנה, יש צילומי ענק של נוף מדברי על המאדים. זה די דומה לחמדות שלנו בנגב. המדען הבהיר לי שכבר ב-1976 נחתו שם במדבר המאדים, שני לנדרים. הם צילמו לראשונה את פני הקרקע שלו, אפילו חרשו תלם דקיק, איזה 60 סנטימטר. לקחו דגימת אבק. כל המדענים עמדו על קצות האצבעות, כדי לקבל את הבשורה. מפלט co2 שיש לנו קרובי משפחה שם. אני הבנתי שמתחילים לפתח את ה-mars-rover. שיתחיל לסרוק ולאסוף דוגמאות חצץ על פני המדבר ההוא. אז גם התחיל הרעיון שבאמצעות ה-mars-rover. אפשר יהיה ליישם על מאדים את הפיסול המדברי שאני מפתח פה. 

זו תפיסה שפיתחתי בהדרגה, לא במירוץ לטווח קצר ולא בקפיצה מהאמבטיה וריצה, נוטף ברחוב, מצאתי, מצאתי, אלא ב-30 השנה האחרונות. ואליס מארינריס, הוא מבוך של קניונים המבקע לאורך 4,000 קילומטר את אזור קו המשווה של מאדים. תוצאה של מאמצי התרוממות ומתיחה טקטוניים. בחלקה המרכזי של מערכת זו, משתרע קו מצוק שאורכו 800 מטר. חומת סלע אנכית שגובהה 9,000 מטר, מהווה את שפתה הצפונית של תהום קופרטוס. אני מנסה להגיע למצב שבו נאס״א תתדרך את ה-mors-rover העתידית, לבצע קו חצץ על שפת המצוק, כמו קו החצץ שעשיתי על שפת המצוק של הר ארדון במכתש רמון. קו המצוק האדיר לאין ערוך של ואליס מארינריס במאדים, יהיה הנציג של הפיסול הקדום ביותר של האנושות, במקום הרחוק ביותר אליו הגענו. מאחר ותהליכי הבלייה על המאדים איטיים כזמן האסטרונומי, מתווה האבן הגיאומטרי, ימחה רק לאחר מיליארדי שנים. אני מרגיש הרבה חמצן ברעיונות האלה שמביאים את הפיסול האנושי עד קצה הטווח שלנו. זה קידום של קנה השיגור של ההכרה במאות מיליוני קילומטרים מכאן, אל האסטרו-תהומות.׳ את זה הוא כתב ב-1988.

דודו: אלון אני רוצה להודות לך, זה היה סיום מאוד מרגש. אני חושב שהוא גם לקח אותנו בדרך של עזרא. אמרתי לך גם בשיחה המקדימה, שיצא לי לפגוש את אביך מספר פעמים, ותמיד הזיכרון הכי חזק שלי זה לראות אותו רץ על שדה צין. פשוט רץ לכיוון הפסל הסביבתי, אותם שלושה קילומטר, בלי חולצה, עם חזה חשוף וגאה. זה תמיד הזיכרון שלי. גם כשאני רץ שם, אני רואה את אביך רץ שם. אז תודה רבה על השיחה. 

אלון: בשמחה רבה.

דודו: אתם מוזמנים להמשיך להאזין לנו. דעת מדבר. יש לנו אתר שנקרא midbar.org וגם ב-spotify, גם ב-itunes וגם ביוטיוב. אז תודה רבה.

אלון: תודה רבה.