ראיון עם יזהר דמטר

 תקציר

יזהר דמטר עוסק בטיולים ובחינוך. התחיל להדריך טיולים באופן מקצועי במסגרת שנת שירות בבית הספר שדה באילת וכיום מדריך טיולים רגליים בחו”ל

יזהר מספר על המדבר במרוקו ועל הסהרה. על אורח החיים, היישובים, האנשים ועל אופי המדבר

מראיינים: דודו רשתי ורותי גובזנסקי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

קישורים

כתובת אימייל: izhartrek@gmail.com
אתר מידע של יזהר

 תמליל

דודו: שלום לכולם, אנחנו בתכנית של דעת מדבר. אנחנו שמחים היום לארח את יזהר דמטר. שלום יזהר.

יזהר: שלום, שלום.

דודו: שלום רותי.

רותי: שלום יזהר, שלום דודו.

דודו: אנחנו היום נתחיל לדבר על נושא מאוד מיוחד. לא רק על המדבר שלנו, אלא גם על הסהרה, מדבר מרתק וגדול שנמצא לא רחוק יחסית מאיתנו. יזהר עורך הרבה מאוד מסעות בסהרה ויספר לנו קצת על המדבר.

רותי: אפתח בזה שאומר שיזהר ואני טיילנו בכמה מקומות בעולם. ללכת איתך יזהר, זה כמו ללכת עם בוטנאי, גיאולוג, אנתרופולוג, היסטוריון, ארכיאולוג, צוות שלם של ידענים שמכירים את האזור. לכן, מאוד משמח אותי שהסכמת לבוא ולהתראיין פה לדעת מדבר, לספר לנו בקטנה על מרוקו. אני אשמח אם יהיו עוד מקומות מדבריים שתוכל לספר לנו עליהם. אם יהיו אני כמובן גם אבוא איתך אליהם. שאלה ראשונה שלי היא שפשוט תספר על עצמך ואיך הגעת לטייל בכל המקומות האלה בעולם ולהדריך בהם, ולאחר מכן, מאוד נשמח לשמוע על מרוקו, על המדבר וכל מה שאתה יכול לספר לנו. 

יזהר: אני מדריך טיולים, טרקים, טיולים רגליים בעולם. כשחייתי בארץ אז גם הדרכתי בארץ, היום אני חי בדרום צרפת. הגעתי למקומות האלו פשוט כי הם עניינו אותי והיו יפים בעייני. פעם הייתי בטוח שיש לי איזה אזור מועדף. סקנדינביה, איים בים התיכון ועוד כאלה. עם הזמן הבנתי שאני אוכל כל. אין שום דבר שאני יכול להגיד שלא מעניין אותי, או שאחד מעניין אותי יותר מהאחר. למדבר יש חלק, כמו לכולנו, יש לו חלק חם בלב. במיוחד בחורף, במיוחד כשכל ההרים מושלגים, פתאום יש מקום שמתעורר לחיים. העונתיות הזו אופיינית למדבר, בכלל לטבע, אבל גם אופיינית למדריכי טיולים, לי בחיים זה מתאים מעולה. בחורף אני מבלה הרבה במדבר, הרבה במרוקו בעיקר.

רותי: אפשר להבין למה אתה מבלה בחורף במרוקו, אבל אני זוכרת שמאוד, מאוד קר שם. אולי תספר לנו קצת על המדבר המרוקאי הזה.

יזהר: אז בעצם המדבר המרוקאי הוא רק חלק ממרוקו. במרוקו יש שלושה חלקים. יש את כל מה שקשור בים, או הים התיכון או האוקיינוס האטלנטי, שזה רוב מרוקו. זה לא רוב מרוקו מבחינת השטח, אבל זה רוב מרוקו מהבחינה האנושית, מבחינת השלטון, מבחינת החקלאות, וכן הלאה. בדרך כלל כשאנחנו מדברים על מרוקו ועל הנעשה במרוקו כמדינה, אז אנחנו לא מדברים על החלק המדברי שלה. החוף והשפלה מהווים 30% ממרוקו מתוך 450,000 קילומטר שהם בעצם מרוקו. למרוקו יש חלק הררי, רכס האטלס שהוא גבוה מאוד ובשיאו עובר את ה-4,000 מטר. רק כשאנחנו עוברים את האטלס לכיוון מזרח, אנחנו מגיעים לחלק המדברי שלו.

אם אני עושה מהלך כזה ממערב למזרח, אני יכול לראות שבאזור של החוף והשפלה, רכס האטלס גולש לתוך המדבר המרוקאי שכבר אפרט לגביו כי גם הוא מחולק לכמה חלקים, פוגש רכס מאוד בולט וגדול מאוד בשם האנטי אטלס, יותר נמוך מהאטלס הגבוה, האנטי אטלס מגיע בשיאו ל-2,600 מטר או יותר מזה. האנטי אטלס הוא שם שנתנו לו הרומאים. אנטי – מול. הרכס מול האטלס. כשאני עובר את כל האנטי אטלס, שהוא רחב מאוד, 60 קילומטר זה רק הרוחב שלו, אז אני מגיע לחגורות שפוגשות את הסהרה, אני אעבור אותם ואגיע לסהרה עצמה. מבחינת השטח, דיברתי עכשיו על 70% ממרוקו. צריך להבין שמרוקו לאורך כל ההיסטוריה וגם היום מחולקת לשתיים. ארץ המריבה וארץ האוצר. מה הרעיון?  לאורך כל ההיסטוריה של המדינה הוז, או של האזור הזה עוד לפני שזה היה מדינה, הייתה חלוקה מאוד ברורה בין מי שחי במדבר ומי שחי מעבר להרי האטלס, החלק המערבי. מי שחי במדבר, היו לו חוקים משלו, דינמיקה של התיישבות משלו, ומי שחי בצד השני, היה בעצם מרוקו וההיסטוריה של מרוקו.

בשלבים מסוימים בהיסטוריה היה חיבור בין שני הצדדים של האטלס. היה חיבור אנושי, היה חיבור שלטוני. אלה החלקים שבעצם מרוקו כמדינה גם, גדלה בהם. שוב, גם בעת העתיקה וגם היום. גם כאן, אני רגע מסתייג ואומר שזה אף פעם לא הכיל את כל המדבר שהיום נכלל בשטח מרוקו, או בכלל את המדבר, מבחינת אנטרופולוגית כשהו במרוקו. למה אני מתכוון? מעבר לאנטי אטלס, כפי שציינתי, מתחיל בעצם מדבר הסהרה. לסהרה הייתה דינמיקה משלו. כשאנחנו מסתכלים על כל המשוואה הזו, שבעצם הדינמיקה של הסהרה, מכל הבחינות, גם ביולוגית, גם אנושית, פוגשת את הדינמיקה של המדבר המרוקאי שזה האנטי אטלס והעמקים סביבו, כשזה יפגוש את כל מה שבחלק המערבי של האטלס, אז מתחיל להיות מעניין. למה אני מתכוון? את המדבר המרוקאי נחלק גם כן לשניים. כל החלק ההררי שלו, האנטי אטלס והעמקים סביבו, וברגע שאני עובר את אלו אני מגיע לאזור של הסהרה המרוקאית.

היום המונח סהרה מרוקאית הוא מונח מורכב. הוא מורכב מבחינה גיאוגרפית ופוליטית. בעבר זה היה רק החלק של הסהרה שבעצם נמצא ממזרח ממרוקו, בחלק המזרחי של מרוקו, בגבול עם אלג’יריה. היום יש לנו את מה שאנחנו קוראים לו הסהרה המערבית שזה אזור מורכב מאוד מבחינה שלטונית. זה איזור שהיה בשליטה ספרדית עד שנות ה-70. ברגע שהספרדים עוזבים את האזור הזה בשנות ה-70, מרוקו פשוט לוקחת את השלטון ומהשלב הזה ואילך מרוקו רואה את האזור הזה כשייך לה. זה חלק אדיר שהוא רק מדבר, חול דק ואבני צור. בעבר הייתה טענה שיכול להיות שיש שם גם הרבה מאוד נפט, היום אנחנו לא כל כך בטוחים בזה. זה אפשר לומר, יותר מחצי מהמדבר המרוקאי. לא כל המדינות בעולם מכירות בשלטון המרוקאי על החלק הזה וזה למה בכל הזמן הקרוב אנחנו לא נתייחס לחלק הזה כחלק מהמדבר המרוקאי, וכל מה שנדבר עליו יהיה החלק שמזרחי להרי האטלס שכולל את האנטי אטלס, את העמקים שסביבו ואת פאתי הסהרה. 

כשאנחנו מדברים על המדבר המרוקאי אנחנו מדברים על מדבר קיצוני השנה ירדו על האנטי אטלס, החלק הכי לח במדבר הזה, פחות מ-32 מילימטר גשם. זה כלום, זה שום דבר. יש קצת שלג בחורף, הוא לא מוסיף המון ואין גם מדידה לכמה הוא הוסיף ב-2019, אבל אנחנו יודעים שב-2018 הוא הכפיל את כמות המשקעים. גם אם אנחנו מכפילים 32 מילימטר, זה עדיין מעט מאוד. יחד עם זאת, זה אזור חי. אנחנו מטיילים שם ברגל ואנחנו פוגשים אנשים, פוגשים כפרים, אנחנו רואים את האזור הזה שלם ובנוי. אנחנו כמעט ולא פוגשים חירבות או ישובים נטושים וכן הלאה. כמו בכל מקום, אנחנו רואים אותם מדי פעם, אבל זה יחסית נדיר מאוד. כשאנחנו מטיילים שם לתוך העונה היותר גשומה, אנחנו רואים חקלאות פנטסטית, מטעים של אפרסקים שמאוד נפוצים. חקלאות מדברית קלאסית של טרסות, או חורשות הצפה, עמק הורדים שכל כולו מתמלא בוורדים. ורד שמשתמשים בו בעיקר לייצור של שמן ותמרוקים. הביולוגיה של כל האזור הזה קשורה גם היא לסהרה. לא נכנס לזה עמוק מדי. כל תקופה שבה הסהרה הייתה יותר נוחה להתיישבות, צמחו בה שבטים, צמחו בה מינים אם אנחנו מדברים על טווח זמן אבולוציוני הרבה יותר גדול. ברגע שהסהרה נהייתה פחות נוחה להתיישבות, כולם נפלטו החוצה כמעין משאבה שעכשיו פולטת את הכל, לכיוון פאתי הסהרה. אפשר להסתכל על כל הדינמיקה, גם הביולוגית וגם האנתרופולוגית במרוקו ובפאתי הסהרה, כי למעשה המדבר המרוקאי הוא הסהרה ופאתיו. 

הפעם האחרונה שהסהרה בעצם היה יחסית יותר נוח להתיישבות, הייתה כ-4,000 שנים לפני הספירה, כלומר 6,000 שנים טרום זמננו. בשלב הזה הסהרה היה יותר לח. לא טרופי, אבל יותר לח. התפתחו בסהרה יותר תרבויות אנושיות וגם מינים של יונקים גדולים. לפני 4,000 שנה החל המדבור של הסהרה והיא נהיית יותר קיצונית, והמינים האלה והאנשים האלה הגיעו לאזור של מרוקו עצמה. הם מקימים את התרבות האנושית הראשונה שאנחנו פוגשים במרוקו ובפאתי הסהרה. אלו השבטים הברברים. השבטים הברברים במרוקו מחולקים לשלוש, הצפוניים המרכזיים והדרומיים. אנחנו נדבר בעיקר על החלק המרכזי, אבל חשוב להכיר שגם בצפון, בהרי הריף, הרים גיריים, אזור לא מדברי כמעט בכלל, יש גם שם את החלק הברברי שנקרא הריפים, יש להם שפה אופיינית יותר להם. המזיג, שזה רוב הברברים, בחלק המרכזי של האטלס הגבוה והאנטי אטלס, והחלק הדרומי, התשליך, שהם חיים באמת יותר באזור של הסהרה המערבית. זו אוכלוסייה הרבה יותר מפוזרת ואפשר להגיד גם מבולגנת מהבחינה הגנטית וגם האנושית. זה מה שאנחנו רואים באזורים שאני בעצם מדבר עליהם, במרוקו עצמה.

אותם ברברים יושבים בכל מקום, מהחוף ועד המדבר, אבל כשאנחנו מסתכלים על ההיסטוריה במבט יותר מפוקח, אנחנו רואים שאזור החוף לאורך כל ההיסטוריה היה מושפע בצורה הרבה יותר אינטנסיבית. פיניקים, רומאים, עברו בו הרבה מאוד עמים. אנחנו לא מדברים עליהם, אנחנו מדברים על החלק שיותר ״נשמר״ מעבר להרי האטלס, בצד המזרחי. עם המידע הזה, בואו פשוט מהפסגות של האטלס הגבוה, נגלוש מזרחה ונראה מה אנחנו בעצם פוגשים. כשאנחנו יורדים מהאטלס הגבוה, אנחנו בעצם יורדים מפסגות בגובה 4,000 מטר שהן מושלגות בחורף. השלג הזה מתנקז כולו לתוך הנחלים והנחלים האלה עשירים בהתיישבות של אנשים. מה שאנחנו מוצאים באותם נחלים זה באמת כפרים, כפרים מפוזרים במרחק של בין 10 ל-15 קילומטר אחד מהשני שרובם ככולם נמצאים בתוך העמקים. אנחנו יכולים להבין את זה די בפשטות, רק שם יש את המים. החלוקה הזו בתוך הנחלים היא גם החלוקה האנושית בצד המזרחי של האטלס הגבוה, שהוא כבר חלק משמעותי מאוד מהמדבר המרוקאי. זה חלק שלא קשור מבחינה אקולוגית לסהרה הוא קשור לעובדה שיש צל גשם מרכס האטלס הגבוה.

בתוך הנחלים יש שימוש אינטנסיבי מאוד במים. לכל כפר יש תעלה משלו שמובילה את המים מהנחל לשרשרת של בריכות גדולות, קטנות, תלוי בגודל הכפר. אותן בריכות מוזרמות לתוך חלקות החקלאות של הכפר, וחלקות החקלאות של הכפר מושקות בהצפה. נבואת העושר מהמקרא, רואים את זה במים במרוקו. הם פשוט בועטים בתלולית אפר קטנה, הקרקע מאוד חרסיתית ואטימה, החלקה תהיה מוצפת במים לכמה דקות ויסגרו את ערמת הבוץ הקטנה.

לכל ואדי יש את כמות המים שלו וכך גם נקבעת כמות האנשים שבו. אנחנו מכירים את זה מחלקים אחרים במדבר. כושר הנשיאה של השטח הוא זה שמכתיב כמה אנשים חיים בו. כבר כאן אפשר לראות את ההלימה הזו בין ההתיישבות לבין המדבר. אין כמעט צנת מים מסוגרת, יש קו חשמל וקו טלפון וקליטה סלולרית בכל האזורים האלה. במשק המים עדיין מסתמכים על נחלים ועל בריכות מים המשקות את החלקות עצמן. כל כפר כזה, בדרך כלל הוא משפחה מורחבת. לכל כפר כזה יש את הסיפור המיתולוגי שלו על איך שני אחים נפגשו ולאט לאט עלו והקימו את הכפר והמשפחה וכן הלאה. כולם איכשהו קשורים בקשר דם אחד לשני, ובגדול רוב הכפרים לא מונים יותר מ-200, 250 אנשים. יש עיירות קטנות שהן ממוקמות במורד אותם נחלים ושם אנחנו רואים משהו קצת יותר מודרני, פחות מסתמך על חקלאות, אבל עדיין מסתמך על חקלאות ואנשים שבכפרים שלמעלה. למה אני מתכוון? מי שיושב בכפרים האלה, בעיירות האלה, בסופו של דבר מבחינה משפחתית, המקור שלו בכפרים העליונים יותר ורוב הסיכויים שיש לו משפחה שם. 

באותן עיירות, החקלאות שנמצא שם, הפירות שאפשר לקנות במכולת, הגיעו מחלקים העליונים יותר באותו הואדי. העיירות מהוות מין פתח, עיניים לראות מה יש באותו הואדי. ניקח דוגמה מאוד מוכרת, המבצר של המגון, יושב בסוף עמק שנקרא המגון שיורד מפסגה יפיפיה שנקראת המגון. זה עמק שהשם השני שלו הוא עמק הורדים שדיברתי עליו לפני כן. כל הכפרים בעלה העמק מתעסקים בחקלאות בין אם של נשירים או של ורדים, מבצר המגון היא עיירה יחסית עשירה כי יש לה הרבה מאוד מים וחקלאות וגם את המשאב התיירותי האדיר של הורדים. כל מי שיושב שם, המקור המשפחתי שלו הוא יותר למעלה לתוך הוואדי. 

באותה העיירה, אנחנו רואים כבר ממש בטון בלוקים וכן האלה. אבל ברגע שאני עוזב אותה, אני מגיע לכפרים קלאסיים. איך בנוי כפר כזה? כפר כזה אפשר להסתכל עליו בכמה רמות. אם אני מרחיק רגע את המבט, אני רואה ממש גוש בטון ממוקם בצד הואדי. מה הכוונה? הבתים מאוד קרובים אחד לשני, הסמטאות מאוד צרות, הצבע אדמדם כמו האדמה החרסיתית שיש בכל האזור, והכפר עצמו נראה ממש כבנוי לתוך עצמו. אנחנו הרבה פעמים מכירים, בעיקר באזורים חקלאיים, שיש פריסה. לכל אחד יש את החלקה שלו והשטח שלו. פה זה הפוך. הסיבה לכך היא כמובן היסטורית ונגע בזה עוד מעט. אותו גוש בוץ שמרחוק נראה מאוד אחיד, כשמתקרבים אליו רואים שלמעשה הוא בנוי בצורה מאוד מסודרת ואחידה בין כפר לכפר. זה חוזר על עצמו ממזרח הרי האטלס ועד הסהרה. כל הבתים החיצוניים של אותו כפר, הקירות שלהם יהיו יותר גבוהים, יותר עבים ואין בהם חלונות. הסיבה היא קרינה. לא להכניס קרינה לתוך הרחובות הקטנים ולתוך הבתים שבכפר עצמו. 

בכפר עצמו רוב הבתים יהיו קצת יותר נמוכים, הסמטאות יהיו צרות מאוד כדי שבאמת ויכלו הבתים לעשות צל אל תוך הסמטאות, ובדרך כלל כל בית כזה הוא או רומה אחד או שתי קומות. הגג תמיד שטוח כדי לאגור מים בחורף וכדי לעבוד עליו או לישון עליו בקיץ. הרבה פעמים על הגגות נראה מיכלי מים שחורים פשוטים שגם אליהם המים מגיעים מהנחלים שדיברתי עליהם קודם. קירות הבית, ככל שאנחנו עולים, ילכו ויהיו יותר ויותר צרים. הבניה היא כמעט ללא שלד מלבד כמה קורות עץ שמסודרות בדרך כלל בפינות המבנה. למטה אנחנו רואים קירות ברוחב שיכול להגיע לשני מטרים ואפילו יותר, אך ורק בניה בבוץ, וככל שאנחנו עולים אנחנו רואים קירות יותר ויותר צרים. הטיוח הוא בבוץ, כמובן שגם חשוב לשמר ולשחזר אותו עם השנים, אבל בסביבה כל כך יבשה, בסך הכל הכפרים האלה נשמרים נהדר.

 יש משהו יפה בבתים ובטירות האלה שננטשו ולפעמים רואים את המים מגלפים בהם כל מני מרבזים, צורות כאלה ולאט לאט רואים את הבית נמס לתוך הסביבה בקטע אקולוגי, בקטע רומנטי קצת, יש בזה משהו יפה בעייני. ככה נראים כל הכפרים ממזרח הרי האטלס ועד הסהרה. הסיבה שהם נראים ככה, קשורה גם כן באותה משאבת סהרה שדיברתי עליה קודם. מה הכוונה? בכל פעם שבסהרה היו תקופות פחות טובות, היה יותר קשה לעבור את הסהרה ולקיים כלכלה מהנדודים והובלת הסחורות לאורך ורוחב הסהרה, היינו רואים פשיטות של שבטים מהמדבר על האזורים המיושבים. הפשיטות האלו לא ברובן לא עברו את האטלס הגבוה. המיעוט שכן עבר הקים ממלכות אדירות, אבל רובם התמקמו בכפרים בתוך אותם וואדיות שעליהן דיברתי. הצורך הזה בצל הפך להיות צורך אסטרטגי לדעת ולהיות מוכן להגן על עצמי. גם לאורך הדרכים וגם בכפרים התפתחו קסבות. קסבה זה בעצם מעין ארמון, טירה, מבצר, מבנה יחסית גדול ומרשים, גבוה בהרבה משאר בתי הכפר.

הרבה פעמים קסבה יכול להיות 4 קומות ולפעמים גם יותר. היא עשויה ממעין ריבוע שבכל פינה שלו יש עוד מגדל קצת יותר גבוה, ממש כמו טירה. החצר הפנימית מוגנת על ידי כל מה שקורה בחוץ, ושם אפשר לעשות סחר, אפשר לעשות קצת חקלאות אם יש מספיק מקום וכן הלאה. קסבות הוקמו בין הכפרים, בתוך הכפרים, והוקמו גם לאורך עמקים רחבים מאוד שהם כבר לא חלק מהאזור ההררי. שם אותם שבטים ברברים שחיים בעמקים, מקימים רצף של מצודות, קסבות כאלה שיושבות לבדן בשטח. אותן מצודות אמורות להילחם באותם שבטים מדבריים שהגיעו במידה שיגיעו. באיזשהו שלב אותן מצודות מקימות שלטון משל עצמן. שלטון ששולט במרוקו באלף הראשון לספירה בערך והוא יהיה אחד הראשונים שהגדיר את גבולות מרוקו. אלו יהיו המורביטון, המורביטון תרמו גם הרבה לדימוי של איך נראה אדם במדבר המרוקאי. המורביטון היו מסתירים את הפנים עם מעין כאפיה כזו כדי בעצם להתמודד עם האבק, אבל זה הוסיף להם מימד של רתיעה, הפחדה וכן הלאה. הם היו ידועים היטב בסביבה כקו שקשה ומורכב מאוד לעבור אותו. כשהם מתחילים לנצל את הכוח שלהם הם הופכים לאותה שושלת מפורסמת. יש הרבה מאוד כתבים יהודיים שמתעסקים בהם ובכתובותיהם וכן הלאה.

כשאני עובר את המורביטון לכיוון אנטי אטלס, אני עוד פעם עולה באותו גל כזה ועוזב את הבסיס שלו, אני מתחיל להגיע למדבר המרוקאי המפוזר בהרבה. גם הנחלים שיש בהם מים, אני רואה ישובים הרבה יותר רחוקים אחד מהשני וכל ישוב עומד בפני עצמו. מעט מאוד עיירות כאלה יש בקצה אותן וואדיות ובעצם הכל מתחיל להיות הרבה יותר מפוזר. האדריכלות היא אותה אדריכלות, החקלאות היא אותה חקלאות אבל הכל הרבה יותר קטן וצנוע. הצרפתים ששולטים במרוקו במאה ה-20, כמעט לא מגיעים לשם. גם קווי טלפון מעולם לא הגיעו לשם. הפעם הראשונה שהגיעו טלפונים לאזור הזה, היה בעצם בעזרת הטלפונים הסלולריים שהמלך רישת את כל המדינה באותם הטלפונים. אפשר להבין למה, זה עוזר מאוד לשלוט בכל המדינה. אפשר לראות את זה גם היום פה.

זה בעצם אזור שכבר הרבה יותר מאופיין עם הסהרה עצמו. זה אזור שהוא בין הנוודות ובין תושבות הקבע. הדינמיקה שם היא שונה לחלוטין. כשאנחנו עולים לפסגות של האנטי אטלס, אותו רכס, אנחנו נפגוש את הנוודים. כמובן שבעונה. אלו אנשים, משפחות שעולים עם כל הצאן, סוסים, כל מה שיש בעצם, לכיוון החלק הגבוה. זו נדידה עונתית כמו שאנחנו מכירים מהרבה מקומות מדבריים בעולם. עשב טרי, הכבשים אוכלות העיזים אוכלות ובעצם ככה מבלים את רוב החורף. הם חיים במחנות אוהלים משלהם, המחנות האלה נשארים שם בשאר השנה. כשאנחנו מטיילים שם מחוץ לעונה אנחנו יכולים לראות רק שלד עגול כזה, בעונה עצמה אנחנו נפגוש אותם. הם יושבים בדרך כלל במעין מישורים כאלה בין ההרים, מישורי סחף שבתכום בפנים גם יש מים. לכל אוהל כזה יש מעין באר פנימה לתוך אותו מישור ושם הוא יכול למצוא את המים וככה להתקיים לאורך החורף. כשנגמרת העונה, אותו נווד עם המשפחה שלו רוב הפעמים, ירד למטה לכפר ששם יהיה לו בית משלו. הבתים בכפר דומים מאוד לקסבות בפני עצמם. 

למה אני מתכוון? הכפר הוא עדיין אותו כפר. יש בניה בבוץ קצת יותר דחוסה, אבל, כל בית משפחה כזה הוא הרבה יותר גדול. זה כבר מעיד על מה המרעז שלי בחיים. אם בכפרים האלה במזרח האטלס הגבוה, האזור היותר מיושב, היינו רואים כפר שבנוי ככפר עם שלטון מסודר, עם ראש כפר, עם משפחות שסומכות אחת על השניה ולא צריכות להתגונן אחד מהשניה, באנטי אטלס זה כבר לא הסיפור, כל משפחה בפני עצמה. אם זה הסחורה שלה שאיתה היא נודדת, ואם המבנה הסוציאלי. אנחנו רואים הרבה יותר נישואין בתוך המשפחה, אנחנו רואים הרבה פחות שיתופי פעולה בין המשפחות השונות והשלטון הרבה יותר רופף. זה נכון היום וזה היה נכון גם לאורך ההיסטוריה. קשה מאוד לשלוט באוכלוסייה כזו, וזה למה האזור הזה היה ארץ המריבה. אי אפשר לשלוט בו ובעצם רק נלחמים בו, בשבטים שיצאו ממנו או עם שושלות כאלו ואחרות שסחרו שבטים שיצאו מהאזור הזה. 

הפיזור הזה יוצר נוף שאני אישית מאוד אוהב אותו. בתוך הוואדיות אנחנו רואים את אותן בריכות ואת אותם שדות, אבל הם רחוקים אחד מהשני. פתאום מבריק לנו כזה איזה ירוק רענן של שעורה או חינה, או פול שבדיוק עכשיו מוציא את העלים הירוקים שלו, כמה בתים קטנטנים מרובעים כאלה סביב אותו איזור ירוק, וממשיכים הלאה. היום כשכל האזור הזה עובר התחממות כמו חלקים אחרים בעולם, אנחנו רואים יותר תמיכה מסודרת בין אם של השלטון, או בין אם כל מני קרנות אירופאיות שממש תורמות ממשאבות מים ועד תשתיות של חשמל שיהיו יותר טובות לאזור הזה, אבל עדיין כבישים כמעט ואין, רוב התעבורה היא על פרדות, רוב הבישולים הם בסירי לחץ, ככה האזור הזה נראה. התמונה שצרובה לי הכי חזק בראש, מעבר לאותם שדות ירוקים, זה נערות מביאות את ארוחת הצהריים לאזורי העבודה, שזה בדרך כלל יהיו סירי לחץ שבתוכם התבשל תבשיל מרוקאי טעים כזה, על פרדה, וכל השלב הזה של הצהריים אנחנו פשוט רואים אותם רוכבות להן על הדרכים. זה משהו שתמיד איכשהו נתפס לי בראש.

זה האזור בעצם של האנטי אטלס. עכשיו ירדתי כבר מאזור הפסגות ואני עוד פעם יורד באותו גל לכיוון הבסיס, לעמקים שהם בעצם האחרונים לפני הסהרה. הסהרה זה כבר דינמיקה אחרת לגמרי. אין כמעט יישובי קבע בסהרה חוץ מכמובן נאות מדבר מאוד בולטות. זה קשור באותו כושר נשיאה שדיברתי עליו קודם, זה קשור באותו חוסר שלטון שגם עליו דיברתי קודם. כמעט כל אימפריה, בין אם זה הצרפתים שהיו שם במאה ה-20, ובין אם זה הרומאים שהיו שם 2,000 שנה לפני כן, חששו מאוד מהאזור הזה. הסהרה היה חממה לשבטים נודדים שהמקצוע שלהם בדרך כלל היה לעבור את הסהרה. אחד השבטים שאנחנו מאוד מכירים בתרבות הפופולארית עד היום, זה הטוארג שהיו מסתובבים עם מעין גלימות כחלחלות כאלה ואיפור כחלחל מתחת לעיניים. הם היו בדרך כלל סורחים במלח שהם היו מביאים מהצד הדרומי של הסהרה אל הצד הצפוני, וככה בעצם קיימו את הפרנסה שלהם. לאותם שבטים נודדים היו דרכים משלהם, במעט האזורים שבאמת היה אפשר לעבור בהם בסהרה.

להגיד דרך בסהרה זה נשמע כמו ׳מה הבעיה, הרי זה מדבר אחד גדול, אני יכול לעבור איפה שבא לי.׳ אבל כאן זה מתחיל להיות קצת יותר מורכב. אין כזה דבר איפה שבא לי, יכול להיות שבטים אחרים שמאיימים עלייך יכול להיות דרך שיש בה חולות שאני יכול להיקבר בהם. לא כל הסהרה זה חול, למעשה זה חלק קטן ממנו, פחות מ-15% חול. אבל, החול עצמו מפוזר ככה שאני צריך לדכת איפה אני יכול לפגוש אותו כדי לא להיתקע בתוכו, בין אם אני ברכב ממונע בעת הנוכחית ובין אם אני על גמלים בעת הקדומה. לא הייתי רוצה לבזבז את כל האנרגיה שלי רק על לעבור את החול. אותם שבטים פיתחו מקצועיות אדירה בלעבור את הסהרה. אנחנו מכירים את זה היטב מהארץ, עם הנבטים היו מקצועיים בלעבור את המדבר באזור של המזרח התיכון. המקצועיות הזו, תכפילו אותה פי כמה וכמה, או שכללו אותה, או יותר נכון דייקו אותה לאזור הסהרה, אלו השבטים שהסתובבו שם.

לכאורה זה נשמע רומנטי ונחמד, אבל מה קורה בעיתות שאנחנו בשפל כלכלי במזרח התיכון ולא קונים סחורה מצפון אפריקה? או מה קורה בעיתות של אקלים יותר מורכב? אותם שבטים היו פונים מערבה לכיוון מרוקו, לכיוון אותם כפרים שדיברתי עליהם עד עכשיו. הפחד הגדול היה מאותם שבטים נודדים שעוברים את הסהרה. כל ההיסטוריה של מרוקו מעוצבת ככה שהיא מתמגנת מאותם שבטים, או משתפת פעולה עם אותם השבטים. השושלות הגדולות ביותר, הצבא שלהם היה עשוי משבטים כאלה שחצו את הסהרה. השליטים העשירים ביותר, בעלי העבדים העשירים ביותר, נסמכו על שבטים שכאלה שהביאו להם את העבדים מהאזורים השחורים יותר של אפריקה, או מתכות וכן הלאה. הדינמיקה הזו של מרוקו, שמצד אחד מפחדת מהסהרה ומצד שני מנצלת את הסהרה, אפשר לעבור ולשים את האצבע על על הנקודות בהיסטוריה של המדבר המרוקאי בעצם.

רותי: תודה יזהר על התיאור הגיאוגרפי המפורט של מרוקו. גם שמענו על האנשים שחיים בתנאים מאוד אחרים ממה שאנחנו רגילים. השאלה שלי היא כמה השתנתה צורת החיים מאז שהגיעו אנשים לחיות שם באזורים הלא פשוטים האלה, האם הגיעה טכנולוגיה, האם השתנו דברים, ואיך בכלל מתמודדים עם התנאים הלא פשוטים האלה של המדבר?

יזהר: אני חושב שאני רגע אעזוב את הגיאוגרפיה ורגע אתייחס לכרונולוגיה. אני אנסה לשרטט איזשהו קו באמת מהעת הקדומה ועד היום. לגבי ההתיישבות והאנשים במדבר והמאפיינים שלהם. אני דווקא אתחיל מהעת החדשה, אלך אחורה ואחזור חזרה לזמננו אנו. ב-2011 המלך נושא נאום וכדרך אגב משחיל הערה, ׳אנחנו לא כמו בשאר החלקים של אפריקה׳. הוא היה מאוד גאה בכלכלה של מרוקו ב-2011. ומה קורה במרוקו? ׳אתה אומר שאנחנו לא כמו שאר החלקים באפריקה? אנחנו בעצמנו אפריקה.׳ מרוקאים הם באמת בדיוק איפשהו על התפר הזה בין אפריקה לבין הים התיכון והחוף של האטלנטי וצפון אפריקה בעצם. על הקו הזה יושבת מרוקו. כשאנחנו מסתכלים על העת הקדומה, אנחנו רואים את אותה דינמיקת ההתיישבות שמה שמגדיר אותה זה כושר הנשיאה של השטח. אנחנו לא רואים כפרים גדולים, אנחנו לא רואים עיירות גדולות, אנחנו רואים פיתוח בהתאם לכמות המים. באף שלב של ההיסטוריה הם לא עברו את הכמות הזו, ואם עברו אז אני מאמין שהאבולוציה תיקנה את זה חזרה למטה וזה מה שנשאר עד היום. זה אחד הנתונים הדמוגרפיים המעניינים ביותר שאנחנו רואים במרוקו.

יש מחקר בריטי שטוען שבמשך 1,000 השנים האחרונות, כמות האוכלוסייה בחלק המדברי של מרוקו, לא השתנתה אם לא מציינים את העיירות שעליהן דיברתי. עכשיו אני רגע אפתח סוגריים. העיירות הן משהו יותר מודרני, הן נהנות מקו חשמל וקווי מים ובארות והמלך בנה להם מאגרי מים. יש עיירה מאוד גדולה שהיא בפתח המדבר, הצרפתים בנו אותה בתחילת המאה ולה יש פשוט מאגר מים אדיר משלה ושדה סולארי עוד יותר גדול שנותן לה חשמל. אלו כמובן פרויקטים מודרנים לחלוטין שמקיימים את העיירות האלה. מעין עציצים, בועות כאלו במדבר. כשאנחנו מסתכלים על האוכלוסייה הכפרית, אשכרה, אנחנו רואים שזה לא השתנה. למה זה לא השתנה? כי זה מאז ומתמיד היה מותאם לאזור. אחד הדברים שלא השתנו זה באמת הטכנולוגיה, ההצפה בהשקייה, השיטה של בעצם מעט המים שיש לצבור אותם בבריכות ומהבריכות להוביל את המים לחלקות. זו אחת השיטות העתיקות בעולם, אנחנו לא יכולים להגיד מתי היא הגיעה למרוקו, אבל אנחנו יודעים להגיד שהיא עדיין שם. עדיין הפרדה יחד עם המחרשה חורשת מעל השדה והכל מאוד, מאוד, מאוד קטן. 

כאלה הם המרוקאים. זה קטן גם ברמה של מה שזה צורך מהסביבה. למשל במרוקו, בהרים בלילה, קר בצורה איומה. אז פה, היינו אולי מצפים שיהיה איזה פתרון טכנולוגי מהמם. במרוקו הפתרון הוא שמיכות. אין כמעט תנורי חימום, יש ערימות של שמיכות בכל צריף, בכל אוהל כזה, וזה אולי אחד הדברים שעבורי הכי מאפיינים את מרוקו. ישנים עם המון, המון שמיכות עלינו, עושים מדורה קטנטנה מכמה זרדים, יושבים ומספרים סיפורים. החיבור הזה שאנחנו לפעמים חושבים שקיים לאפריקה ועולים בעיניים כל מיני מחזות של אזורים מתייבשים, אנשים רעבים וסופות אבק, כמעט לא קיימים במרוקו. לאורך כל השנים מרוקו נהנתה מדיוק יחסי לכמות המים שיש בסביבה. בתחילת המאה ה-20, כמות המים בסביבה יורדת, תהליכים שקשורים לעליית הטמפרטורה הגלובלית, דחיקה של שולי המדבר של הסהרה, ואנחנו רואים שהצרפתים קלטו שהולכת להיות להם תסיסה חזקה מהאזור, הם מביאים משאבות הודיות בייצור אנגלי, ומפזרים אלפים כאלה בכל האנטי אטלס ופתאי הסהרה. עד היום לפני שמגיעים לאיזשהו כבר אפשר לראות משאבה כזו.  היא הייתה מופעלת על דיזל, על יד איזו בריכה או באר, וככה משקיטים את האזור הזה.

המשאבות האלה עובדות עד היום, הן עובדות נהדר, והכפרים האלה עד היום יש בהם איה מין שקט. גם כשאני מדבר על ההיסטוריה, על השבטים הכובשים, על המוראביטון, אני בעצם מדבר על אותו דבר. הפתרון הזה הוא כמו שאנחנו מכירים משאר המקומות בעולם, נדידה עונתית. בחורף אני עולה עם עדר יותר גבוה לאיפה שיש עשב טרי, בקיץ אני בתוך הכפר, בתוך הצל, נהנה מפירות החורף או המים שהיו, צברתי לי מספיק מים במהלך החורף וככה בעצם אני חי. זה גם מה שבעיני יפה במרוקו. מצד אחד לא המון השתנה כנראה במאות השנים האחרונות, ומצד שני הכל נשאר מאוד פשוט, מאוד אנושי וגם שהמלך הביא את הטלפון וגם שיש מים בעיירות ויש בתי ספר. כשמגיעים לכפר המרוקאי פוגשים את אותה טכנולוגיה, את אותם אנשים, ואותו חיוך נורא נחמד שיש להם.

רותי: המקום הקלאסי לטייל בו לפי מה שאתה מתאר. יש מלא מקומות של עולם שלישי שלא נעים לבקר בהם, שאתה מרגיש קצת מן סוג של התנשאות קלה שאני חי טוב ואני בא לראות את גן החיות הזה, אתה מתאר משהו אחר, אתה מתאר שבמרוקו האנשים חיים את החיים שלהם ואולי אפילו צריך ללמוד מהם. זה אולי משהו שאותי מעניין לדעת, מה אתה לומד מהמרוקאים?

יזהר: אין פה איזה שוס גדול, אין פה איזה סיפור מטורף על איך הגיעו מים מפה ואיך התמודדו משם. זה מה שקופץ לי לראש, הבריכות של הנבטים. איזה טירוף זה הסיפור של בורות המים. זה לא נתפס הרי. פה, אין איזה שוס גדול שאני מביא. נראה לי שזה בדיוק העניין, משהו שם נורא פשוט. זה לא עני וזה לא דל, זה פשוט, להיפך, יש שם איזשהו עושר בלתי רגיל בין אם בצד של המזון, בין אם בצד החקלאי. עובדה שאני יכול לרדת בעמק לפריחה משגעת של אפרסקים בעונה, לעלות לרמה מדברית בלי כלום, רק עם כמה סלעי חול, ולרדת לעמק ליד לשדות שעורה ירוקים וחיים ואז לאכול איזה משהו פשוט בכפר. זה אולי אחד הדברים שאני הכי לוקח ממרוקו. אין שם הפתעות גדולות, או אירוע גדול מדי. להיפך, משהו שם נורא פשוט ופשטות הזו יש עושר אדיר. זה מה שיפה במדבר המרוקאי. יש שם מושג שהוא נפוץ בשנים האחרונות של דיוק, הם מדויקים אל המדבר. הם לא נתנו גם לטלטלות של המודרניזם לטלטל אותם מדי באזור של הכפרים, והשאירו את זה מדויק. כשזה מדויק זה עשיר. החבר׳ה שם חיו ועדיין חיים טוב מאוד לאורך כל ההיסטוריה. ברור שיש אזורים יותר עניים, יותר עשירים, ברור לגמרי. אבל יש משהו מאוד פשוט ומאוד אחיד בפשטות שלו. הם אנשים שיש להם המון תושיה בגלל הפשטות הזה. 

זה כמו שנגיד חקלאי בארץ הוא בעיני סופרמן. הוא צריך להיות גם כלכלן, גם אגרונום, וצריך לדעת מתי לארוז ואיך. זה מן דוקטורט שלם כזה לארוז תפוח ולשלוח אותו. אותו דבר גם במרוקו. כל אחד מהם יודע לעשות הכל. נתקע האוטו, אז הזה יודע לסדר את המשאבת שמן וההוא ביתיים יחליף גלגל. צריך לשיר ולנגן, אז ההוא יודע לנגן וההוא יודע לשיר, צריך לבשל, הם ככה הם פשוט כאלה. יש להם תושיה הנדימנית כזו, אולי בגלל שהם מבודדים קצת, אולי בגלל שהם באמת נסמכו בעיקר על עצמם לאורך על ההיסטוריה. keep it simple, keep it ככה שכולם יוכלו לעשות הכל, וזה עבד להם.  הפשוטת הזו לדעתי כל פעם מחדש כובשת.

דודו: יזהר, רציתי לשאול אותך קצת על הנושא של טיילות במדבר בסהרה. כמה הוא דומה או כמה הוא שונה מהטיילות אצלנו בכל מה שקשור לכמויות המים שצריך לשאת, האיבוד במרחבים ועוד ועוד.

יזהר: מבחינתנו טיול במדבר חייב להתחיל בתכנון מדוקדק של המשאב החסר ביותר שזה המים. איפה נמצא מים, לברר בטלפון אם בגב הזה והזה יש לי מים וכן הלאה. במרוקו, גם בגלל שהשטח אדיר, וגם כי אין לנו את הטלפונים האלה הרבה מאוד פעמים, אנחנו צריכים הרבה פעמים יותר להסתמך על השטח. לשמחתנו, כפי שתיארתי קודם, השטח במרוקו מלא באנשים. גם המדבר הדרמטי ביותר, כמובן עד שאני מגיע לסהרה עצמה, כל כמה קילומטרים, איפה שיש ואדי ואיפה שיכול להיות שיש קצת מים, יש התיישבות. טיול במדבר במרוקו זה הרבה פחות אנחנו. אם אני עכשיו יוצא למזרח הרמון, אני צריך לדאוג להטמנות, אני צריך לדאוג למצב של אספקה וכן הלאה. בטיול במדבר המרוקאי, אני בעיקר צריך ללכת בין ישובים, בין הכפרים עצמם. בכל אחד מהם יהיה מים, יהיה מזון. מצד אחד זה הופך את הטיול להרבה יותר קל, ומצד שני זה דורש ממני כמטייל הרבה יותר תושיה.

תושיה אנושית בלגשת לאותם אנשים, להבין איפה הם יושבים, לדעת לתכנן ואולי אפילו בלי המפה, רק מהמבט בשטח, איפה בתוך הואדי ימצא הכפר ולהגיע אליו בשעות הנכונות. זה ממשיך גם בכל מני דברים שאולי נשמעים יותר מוזרים ויותר מעניינים. נגיד פרדות, התחבורה העיקרית באזורים האלה זה עם פרדות. אם מטיילים במרוקו במדבר, אחד המצרכים שצריך לקחת, זה פרדה. בין אני הולך כמה ימים והיא נושאת את המים והמזון, ובין אם אני מגיע לאיזשהו כפר ואפילו תמורת מים או מזון, אני מקבל משימה להעביר איזושהי סחורה להעביר לכפר הזה, דבר שקורה לנו לא מעט בטיולים שלנו. זה עדיף להם על כסף פעמים רבות. פרדה זה אחד הדברים שמבדילים בצורה מוחלטת את הטיול בנגב מהטיול במדבר המרוקאי. פרדה זה רק שטיק אחד מתוך באמת, להסתכל על האנשים ולחיות כמוהם. ברור שאנחנו מטיילים ולא חיים עכשיו במדבר, אבל כשאני מסתכל על אנשים במרוקו ואני פשוט מתנהל בקצב ובאופי שלהם, ככה גם כמטייל אני אצליח להתמודד עם אותו מדבר.

אנשים חיים באותה נדידה עונתית כמובן בין מחנות הנוודים ובין הכפרים עצמם וגם ככה נראים הטיולים שלנו. בסופו של דבר אנחנו חונים במחנה האוהלים בטרקים שאני מדריך, במישורים ההרריים האלה, איפה שיש גם קצת מים ואנחנו גם יכולים להשתמש בהם. לפעמים אנחנו גם משלמים לנווד המקומי תמורת אותם המים. או בכפרים שאנחנו שמים את המחנה שלהם בפאתי אחד מהם, קשה להלין קבוצה שלמה של תיירים בבתים של מרוקאים, זה לא משהו שנהוג. אנחנו נסמכים באמת על המים או האספקה מאותם כפרים, וכן הלאה

דודו: אנחנו מכירים מהתמונות הרבה מאוד אזורים של דיונות, אזורים של חול, דיונות מאוד גבוהות. כמה זה מאפיין את המדבר המרוקאי ואיך מטיילים במקומות כאלה שמאוד שונים מאזורים מצוקיים או מישוריים של מדבר.

יזהר: הדיונות, אנחנו מכירים אותן בגלל הנוסעים המערביים שהגיעו בתחילת המאה לאזורים האלה. למה אני מתכוון? רוב המדבר, רוב הסהרה, רוב המדבר במרוקו הוא לא דיונות של חול. רוב המדבר הוא מישורים עם אבני צור קטנות מרוצפות עליהם, עשרות אם לא מאות קילומטרים. במרוקו מעניין לנו לטייל ברגל בגלל החלק ההררי. כשאנחנו מגיעים לאזור החולי, בדרך כלל זה אזורים מאוד ספציפיים ותחומים, גם אם הם גדולים מאוד, זה אזורים שהם תחומים ואפשר לראות אותם די מרחוק בתוך המרחב. לדיונות יש את הדינמיקה, לחול יש את הזירמה שלו, הוא צריך להיערם, הרבה פעמים ערימות חול יוצרת בעצמה את המשך הערימה. אותם נוסעים מערביים שמגיעים לראשונה לסהרה, הם ישבו בדיונות ומבחינתם זה היה חריג. לא ההרים היבשים, לא האנשים, אלא היודנות האלה, זה משהו שלא הכירו. את זה הם מציירים ואת זה הם מתארים הלאה. אבל באמת רוב הסהרה הוא פשוט לא כזה. בגדול, אנחנו בטיולים שלנו מגיעים לדיונות האלה בשביל החוויה, וכמונו גם שאר העולם.

כשמגיעים לדיונות האלה יש כבר תשתית תיירותית די רחבה. לשמחתי הממשלה המרוקאית עושה שם סדר אדיר בשנים האחרונות ופשוט דוחקת החוצה מהאזורים החוליים כל מני מחנות שהקימו הברברים וכל מני מתקני יוקרה שהקימו כל מיני משקיעים חיצוניים. פשוט דוחקת אותם מחוץ לחולות, משאירה את החולות יותר נקיים, ואז אנחנו מתמקמים ללינה מחוץ לאזורים החוליים ונכנסים פנימה. זה מאוד קשה ומתיש לטייל ברגל על החול, זה גם כיף גדול. יש מי שעושה את זה על גמלים, יש מי שבג׳יפ, לדעתי ברגל זה הכי נחמד אם זה בשעות הכיפיות. ככה אנחנו בעצם מטיילים שם. בדרך כלל שאנחנו מטיילים בחולות, אנחנו מטיילים בשעות אחר הצהריים, או בשעות שקיעה, או בשעות זריחה, תוך כדי היום זה לא רק החום עצמו, זה גם הצבע, זה שורף את העיניים ומחזיק קרינה כל כך חזק. זה כמו שלג, אבל יחד עם החום של המדבר זה נורא קשה.ֿ

יש כל מני מסעותל של כמה ימים על החולות, עושים את זה בדרך כלל על גמל או על ג׳יפ, דברים שאני פחות עושה, פשוט פחות אוהב אותם ברמה האישית, אבל זו הגישה שלנו כיום כלפי החולות. בעת הקדומה וגם היום, יש כל מיני נוסעים שדם היום רוצים לעבור את האזורים האלה וזה עושים אך ורק בתחבורה ציבורית או אך ורק ברכבים עם המקומיים. יש באלג׳יר אוטובוסים שחוצים מכפר לכפר ויש סיפורי מסע נהדרים של אותם נוסעים.

רותי: אולי מילה קטנה לגבי הדקלים. אני זוכרת את עמק התמרים הגדול, אנחנו גם סוג של עמק תמרים מתחדש בבקעה ובערבה. אולי מילה אחת על זה? 

יזהר: תמרים הם חלק מאוד משמעותי לאורך כל העמקים המדבריים. אנחנו רואים את זה לאורך כל ההיסטוריה, זה לא משהו חדש. הדדס, דדס זה קנה. הם היו מגדלים שם קנים, לא תמרים, כדי לבנות גגות בכל האזור. הדרה, כל הדרה משם מגיעה עוד משפחה שאנחנו מכירים, מלא, מלא, מלא בתמרים. גם זה נוף מאוד מרשים וזה כמובן מחובר למי התהום האדירים שיש באזורים האלה. רובם, המקור שלהם הוא אותם שלגים שיורדים על ההרים. זה חלק בלתי נפרד אנושית מכל האזורים האלה. התמרים קצת יותר יבשושים כאלה, מזכירים את הדקל נור שיש אצלנו, שם פשוט קוראים להם תמרים, אין שם ספציפית לזן, אבל זה הזן שבעצם מכסה את כל אותם העמקים. מהעלים עושים מקלעות, כמובן שאת הפירות מוכרים. רוב התמרים המרוקאים מסתובבים באפריקה. החיך המערבי פחות אוהב אותם. אנחנו אוהבים את המג׳הולים הגדולים והמתוקים.

רותי: טוב יזהר, שאלה לסיום, אם אנחנו דיברנו על העבר ועל ההווה, בוא נדבר רגע על העתיד. העתיד המרוקאי לא רק מבחינת התיירות ומה כדאי לנו ומה יהיה בעתיד, אלא באמת מה יקרה עם מרוקו, מה יקרה עם החקלאים, מה יקרה עם הכפרים, האם הערים החדשות שקצת הספקת לדבר עליהן, הן איזה פתח למשהו שהולך לקרות?

יזהר: וואו, אפשר להקליט על זה אני חושב עוד ארבעה פרקים. אני רגע אנסה לדייק את זה וגם לקשור את זה בתופעות שאנחנו מכירים. מזג האוויר בעולם מתחמם. כשהוא מתחמם אנחנו רואים פחות ופחות עשב טרי באזורים הגבוהים יותר, אנחנו רואים את הנוודים מתקרבים יותר ויותר אל העמקים. אם פעם הייתי נודד עשרות קילומטרים מהכפר שלי, עכשיו אני נודד קילומטרים נודדים ולתקופה יותר קצרה בגלל מה קציינתי עכשיו. הדחיקה הזו לעמקים בעצם ממלאת את הישובים והם נראים לנו לכאורה מבחוץ הרבה יותר חיים. זה נכון, זה נכון גם באמת חברתית, אבל רם כולם חיים בכפר, או בעמק יותר זמן, צריך כמובן יותר משאבים, יותר מים וכן הלאה. בגדול גם זה לא יותר מדי בעיה. יש תקשורת סלולרית, אפשר להביא מיכלי מים, זה קורה היום וזה עובד לא רע בכלל. ממלאים את הבריכות האלה בקיץ בעזרת מיכליות, החקלאות ממשיכה, החיים ממשיכים וכן הלאה. אבל הקרבה הזו פתאום של העמקים היישובים בעמקים לשלטון המרכזי שממנו הם צריכים יותר סיוע, גורמת לשני תופעות. 

תופעה אחת זה שמרוקו הופכת להיות הרב היותר אחידה. זה אומר שהמדבר ואנשי המדבר הרבה יותר מתקרבים גם רעיונות וגם חברתית, לכל מי שיושב מעבר להרי האטלס. זו יכולה להיות תופעה מאוד חיובית דרך אגב. גם מהבחינה החברתית, גם הלכידות שאנחנו רואים שיותר ויותר צריכים, היא בולטת יותר בעוללם וכן הלאה. ומה שקורה זה בעצם גם הזדמנות חדשה לפרנסה. אנחנו רואים הרבה מאוד גברים צעירים ומבוגרים, עוזבים את הכפרים לערים, כל פעם לשבועיים, שלושה, עובדים בבניין, או בכל עבודה אחרת, וחוזרים לכפר עם קצת יותר כסף ומצרכים וציוד וכן הלאה. יש הרבה מאוד תעבורה, הרבה יותר מפעם, בין הכפרים לערים. פעם היה מאוד קשה להגיע ממרקש לכפרי האנטי אטלס. היום יש פעם ביום, לא באמת מיניבוס, אבל מין טרנזיט שלוקח את מי שצריך. זה מצד אחד מביא חיים לכפר, ומצד שני לפעמים הכפר קצת מתרוקן מכוח העבודה שלו. 

כשזה קורה, מי מתחילות לעבוד? הנשים. הנשים במרוקו זה נושא בפני עצמו. אנחנו רואים אותן מתחילות לשלוט יותר ויותר בכפרים. זה נורא מעניין התופעה הזו שהכפרים מאוד מתחזקים, הנטל מתחלק בצורה הרבה יותר שוויונית בין גברים ונשים, חקלאי קבע ונוודים, וכן הלאה. אנחנו רואים את האזור המדברי מתחזק. כמה זמן זה ימשיך? עד לאן זה יגיע? שאלה מעולה. אבל כרגע דווקא בגלל אותה התחממות, הכפרים וגם כולם מעידים על זה, הם הרב היותר חיים, הרבה יותר נעים להיות בהם וכן הלאה.

רותי: עושה באמת געגועים למרוקו, נשמע שגם אתה מתגעגע מאוד להיות שם. נקווה שזה יהיה בקרוב.

יזהר: אינשאללה.

דודו: טוב יזהר, תודה רבה על השיחה הזו, זה היה מאוד, מאוד מעניין לצלול לתוך הסהרה. להזכיר לכם, כל התוכניות שלנו נמצאות ב-spotify, ב-itunes וגם באתר שלנו midbar.org. מקווה שתמשיכו להאזין לנו. תודה רבה יזהר.

יזהר: בשמחה.

דודו: רותי, תודה.

רותי: תודה רבה.

דודו: שלום לכולם.