ראיון עם עופר שמואלי

תקציר

פגשנו את עופר בצוהרי היום בביתו שבמדרשת בן גוריון

עופר עובד כמחנך בבית ספר התיכון לחינוך סביבתי שבמדרשת בן-גוריון יותר משלושים שנה. בעבר הדריך גם בחברה להגנת הטבע ובבית ספר שדה בשדה בוקר.

עופר משוחח על מה זה להיות מחנך בפנימיה בה חלק גדול מהימים נמצאים מחוץ לכיתה. מה זה אומר להיות תלמיד במקום בו הסניף הקרוב של מקדונלד׳ס, נמצא במרחק כשעה נסיעה… עופר מדבר על המדבר בו החום, הקור , חוסר הצל, השקט והבדידות הם חלק מהיום יום. מי שגר כאן  ומתחנך כאן חשוף לטוב ולרע ממש כמו המדבר. 

מראיינים: דודו רשתי ורותי גובזנסקי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

קישורים

כתובת אימייל: ofer2tal@gmail.com
דף פייסבוק: https://www.facebook.com/tal2ofer

תמלול

דודו: שלום רותי.

רותי: שלום דודו.

דודו: אנחנו בתכנית של דעת מדבר, יושבים הפעם בתוך בית. אמנם במדבר אבל בתוך בית עם 4 קירות. אפשר לראות מהחלון טיפה מדבר. אנחנו נמצאים בתוך מדרשת בן גוריון.

רותי: אצל עופר שמואלי. עופר, נשמח אם תציג את עצמך.

עופר: כן, שלום. בקיצור נמרץ, יליד רחובות. די מהר הבנתי שעיר זה לא הדבר, ואז אי שם בתיכון היו הטיולים הראשונים עם החברה להגנת הטבע. חוויית המדבר הראשונה הייתה אי שם בכיתה י״א לדעתי. הצטרפתי לאיזה גרעין רחובותי שיוצא לטיולים במדבר יהודה. זה היה שוק מטורף מבחינתי, הבנתי שיש פה משהו שהוא גדול עליי ושאני חייב יותר ויותר להתעמק בו, אז חזרתי שוב ושוב. כבר בצבא כל רגילה, זה היה גיחה לערבה, לחצבה, לסיני. יש שם אהבה גדולה. מיד אחרי הצבא הפכתי באופן מאוד טבעי להיות מדריך בבית ספר שדה במדרשת בן גוריון בשדה בוקר. זו הייתה החוויה המכוננת של חיי. שנתיים של הדרכה, זה הדבר הכי מעצים שיכולתי לאחל לעצמי ולכל אחד.

זהו, משם אני כבר מזוהה עם שדה בוקר וכל השאר היסטוריה. המשכתי ללימודי תואר ראשון בגיאולוגיה, בירושלים. רגע קודם גם נסעתי לטיול באוסטרליה, שוב מדבר, הרבה מהמדבר האוסטרלי. בכל מקרה, אחרי התואר אני בא עם זוגתי לעתיד, מתיישב כאן ומבקש לעבודת בתיכון לחינוך סביבתי. יש כאן תיכון מדהים שפחות או יותר זה המקום היחיד שהוא תיכון שהייתי יכול לשרוד בו נראה לי. פשוט יש בו לימודים, כמובן אבל הרבה מאוד שטח, ושם אני השתלבתי בכל מובן אפשרי. אם זה טיולים, אם זה סדנאות ובהוראת גיאולוגיה בעיקר, ובעוד מקצוע שנקרא ׳מדעי הסביבה׳. זהו, אני כאן כבר מעל 30 שנה. מחנך, מורה, רכה שכבה, כל החבילה.

רותי: תודה. איך אתה מסביר את זה שאתה מחזיר מעמד במקום הזה, במערכת החינוך?

עופר: אז זה די פשוט. אני מבין שרוב המורים בעולם המערבי, עוברים תהליך מאוד קשה של שחיקה, בעיקר מול התלמידים שבאים בהמון חוסר חשק ללימודים. יש היום המון עבודה אקדמית שאומרת שבגרות זה משהו שאין לו כבר מקום, בכלל אני לא ארחיב על זה, יש המון מאמרים שמסבירים למה ישיבה בתוך כיתה עם 4 קירות, לוח ומורה שמקריא ידע, היא שיטה שא׳ נולדה אי שם במאה ה- 19, היא גישה תעשייתית שכבר לא רלוונטית בימינו.

הילדים רוצים משהו אחר ומגיע להם משהו אחר, אבל המערכת מתקשה לספק את זה, בעיקר משיקולים תקציביים. אז בקיצור, זה נורא נוח להחזיק תלמידים במסגרת שהיא בסופו של דבר גוש בטון מוקף גדר. זה מאפשר להורים ללכת לעבוד. קוראים לזה במילה לא גסה ׳בייביסיטר לאומי׳. כאן, אני חושב שיש פה איזה משהו שהוא מעט שונה, יש פה הרבה יותר אופציות של יציאה החוצה.

חלק מהשיעורים הם שיעורים שנעשים בחוץ, אם זה בסיורים, אם זה בטיולים, אם זה בסדנאות אנחנו עושים כאן 2 סדנאות שדה בכל שנה. מדובר ב-4 ימים של יציאה מחוץ לבית הספר, זה ממש מחזה כיפי, לראות בית ספר שלם עולה על אוטובוסים ומתפזר לכל 4 הרוחות. יש פה הרבה חוויות שגורמות לתלמידים הכי סטנדרטיים לגלות בעצמם יכולות שבבית ספר רגיל, לא באות לידי ביטוי. לא כל אך רלוונטי למדבר, אבל יש כאן עניין סביב העדלאידע שפתאום מסתבר שמישהו בכיתה יודע מאוד טוב לרתך, או לצייר, או לייצר איזה ריקוד נחמד ובקיצור, כמעט כל אחד פה מוצא משהו לעשות.

כמובן שבתחום של הטיולים והובלת קבוצות בחוץ. בסופו של דבר, התלמיד עובר איזוהי חוויה מאוד מעצימה ועובר חוויה חיוביות. זה לא מובן מאליו בבית ספר תיכון סטנדרטי. הרבה יותר רואים אותו, זה גם פנימייה, אז אני הרבה יותר רואה את התלמידים, לא רק בכיתה אלא הרבה מחוץ לכיתה. אם זה בפנימייה ואם זה בטיולים. בסך הכל יש כאן חבילה שהופעת את המקום הזה למקום אחר. אני אפילו אשתמש במילה, סוג של משפחה מורחבת. משהו שגם מאוד חזר היום, הצורך באיזושהי קהילתיות ויש פה את זה גם. אז זה כיף, אתה רואה את הבוגרים חוזרים, הם לא חוזר סתם. יש להם כנראה משהו שכן קורה כאן ולא קורה בהרבה בתי ספר אחרים.

דודו: ואיך המדבר נכנס לתוך בית הספר. זאת אומרת, אם היום לוקחים את בית הספר ומקימים אותו במקום שהוא לא מדברי, אזור שהוא יותר ירוד, ים תיכוני אם חושבים על ישראל, או אם נסתכל על קליפורניה, אזור ירוק מלא. איך המדבר כאן משנה את החינוך, את התלמידים, את הילדים שבאים ללמוד, שבדרך כלל באים מסביבה שהיא לא מדברית. ברובם.

עופר: האמת שזו שאלה מצוינת כי אני לא מכיר מודל דומה שמתקיים בגליל למשל. אני חשוב שזה אפשרי לחלוטין. אני משער, אני לא יודע, אני לא הייתי מעולם תלמיד פה בתיכון, אני לא תלמיד פנימיה, לא הייתי כזה, למדתי והלכתי הביתה כל יום. אני חושב, אני מסביר את זה לתלמידים בתור סוג של מרתון ולא ריצה למרחקים קצרים. אני חושב שכאן אתה לא יכול לשים איזושהי קליפה על עצמך שק איזה משחק של לשחק טיפוס כזה או אחר, או מגניב. כל האיפור הזה, לא יעזור לי, כי מהר מאוד יקראו אותי, על כל הצדדים שלי, הטובים והפחות טובים. בסוף, אני חייב להתנהל כמו מי שאני באמת.

בוודאי, היצירה מהכיתה, הטיולים, כל ההתנסויות שלעיתים הן לא פשוטות, אם זה לישון בשטח בשק שינה ולחוות לילה קפוא, לפעמים אתה צמא או רוצה לאכול, ואין לך בדיוק, אתה לא נמצא על יד סניף של מקדולנדס, אתה נמצא אי שם במרכז הנגב. החוויות האלה שהן חוויות שהן לכאורה קשות, אבל הן נורא מעצימות ובעיקר לא מאפשרות לשום תלמיד להישאר בתוך

איזושהי קליפה. נראה לי שתלמיד שהולך הביתה ב-14:00 בצהריים, או ב-15:00, הוא יכול בעצם להיות בכיתה אבל להיות לבד. כאן, זה כמעט בלתי אפשרי מי שמתעקש להישאר בקליפה הזו, לא ישרוד כאן 4 שנים. אין לו שום סיכוי.

רותי: אתה יכול לספר לנו, מאוד מסקרן אותי מה שדיברת עליו קודם, על סדנת החולות. אם אתה יכול לעשות לנו איזשהו תיאור של סדר היום, של מה שהתחרש שם. העוצמה של היציאות לשטח, כמו שהבנתי ממך, היא בעצם מובילה להצלחה פה של החינוך. כל יצירה פה מקפיצה גם מבחינה חברתית, גם מהבחינה האישית של כוחות שמתגלים, איך בסדנה כזו שתיארת, שמתרחשת במשך 4 ימים, של 24 שעות, מה קורה שם?

עופר: סדנאות השדה שלנו, הן בעצם נולדו אי שם במאה הקודמת והן כל הזמן עוברות איזשהו שדרוג ושיפור והתאמה לעולם המשתנה. אז רק לפני חודש חזרנו, השכבה שלי, של י׳׳ב מסדנה בגליל שנקראת ׳אדם בגליל׳. 4 ימים. נופי גליל, הרבה מפגשים עם דרוזים, עם ערבים מוסלמים, עם ערבים נוצרים, יהודים בצפת, חב״דניקים, קיבוצניקים, מושבניקים, כל מה שרק אפשר לחלום ולדבר עליו בגליל. אז זו הסדנה הגלילית.

יש לנו סדנאות שדה שעוברות כאן במדבר, אם זו סדנה שבכיתה ט׳ כבר אנחנו מוציאים אותם ל-3 ימים, לסדנה שנקראת ׳מתבודדים במדבר׳, בעיקרון זה סוג של טיול נודד, אבל זה טיול נודד שבמהלכו, המדריך שמוביל את הקבוצה, עוצר, מסביר, יש דפים, מבינים כל מיני תופעות שקשורות במדבר, אם זה מעיין, אם זה מכתש, אם זה חווה חקלאית נבטית ביזנטית, מה זה בור מים, איך עושים בור כדי שיתמלא, מה קורה בשיטפונות. גם חווינו, הייתי בסדנה כזו השנה ובאמת גם התחיל גשם פתאום ואז חדר המצב התקשר והודיע שאי אפשר לישון כאן, אז עברנו לישון אצל איזושהי בדואית בשם מג׳דלן שגרה פה. הייתה חוויה מטורפת.

בעוד שבוע יוצאת סנדה של כיתה י׳ למדבר יהודה, שזה גם נורא מתחבר לנושא שמלמדים אותו אצלנו, באותו מקצוע שדיברתי עליו של מדעי הסביבה. יש שם פרק שלם שנקרא ׳אתיקה סביבתית׳ שמתייחס לא רק למדבר, מתייחס בכלל לשטחים שבעמם אין להם בעלות. כמו המדבר, אבל גם כמו האוקיינוס והאטמוספרה ועוד מקומות שבעצם אין להם בעלות ברורה. מקומות כאלה, לפי התפיסות המקובלות, נידון לעבור תהליך מאוד לא טוב של השמדה. הדוגמא של האוקיינוסים היא דוגמא מוכרת היום. האוקיינוסים הפכו לפח האשפה של העולם לפלסטיקים, אין שם כמעט דגים, כמות הדגה בעולם יורדת.

המדבר, באותה מידה. פעם תפסו מדבר כאיזושהי קללה, בטח בתקופת המדבר, וגם בן גוריון לדעתי, בלי להשמיץ אף אחד, אבל לדעתי התפיסה הציונית תפסה את המדבר כתקלה, כטעות, האשימו את הבדואים. אמירות מאוד, מאוד לא אחראיות שקשוקות לחוסר הבנה של דברים היו כאן במובן ההיסטורי. סדנת מדבר יהודה בעצם עוברת לאורך מסלולים באזור מצדה, בנחל ערוגות, בנחל דוד, אבל גם בנחלים שהן לא זורמים. נחל זוהר ונחלק בוקק, חלקו זורם וחלקו לא. מבינים מה זה מדבר ומה הקשר בין גובה טופוגרפי למכשול טופוגרפי, לאקלים, לצומח, לבעלי חיים ולבני אדם.

בעצם יש כאן איזושהי תפיסה אקולוגית שמסתתרת בתוך הסדנה הזאת. התלמידים שלנו יוצאים עם איזושהי חוויה א׳, מעצמיה במובן האישי והשכבתי. זו קודם כל חוויה כיפית של למידה, אתה לומד דברים לא רק דרך העתקה מלוח, אלא גם אתה חש את זה ברגליים ובכל החושים, ואתה פוגש אנשים וחווה הרבה נוף. אתה מקבל איזו הבנה הרבה יותר מעמיקה של מדבר בעיניי. בנוסף אתה מבין את המצוקה הקשה של ים המלח, ים המלח שם מככב חזק מאוד. זו גם דוגמה למשאב טבע שמהר מאוד היהודים המאוד אינטליגנטיים הבינו שיש כאן מקור להרבה מאד דולרים, והשתלטו על המשאב הזה בצורה שהיום כבר ברור שעשו שם טעויות נוראיות, קשות. אנחנו גם את זה לומדים.
ומדבר יהודה, היום, גם הוא בבעיה קשה בהרבה מובנים. כל הזה עולה בסדנה ואנחנו מדברים על זה. זה מקסים בעיניי.

רותי: זה באמת נשמע מקסים. בסוף כשאתה חושב על תלמיד שמסיים כאן את הפנימייה ובית הפסק, איך אתה חושב שהוא יוכל לתרום לחיים יותר טובים פה בארץ, או במדבר אפילו. מה המסר?

עופר: אז זה מחזיר אותי להגדרה של מה זה בעצם חינוך סביבתי. בית הספר נקרא ׳בית ספר תיכון לחינוך סביבתי׳. אני חושב שאם היום היו פותחים בית ספר כזה, הוא היה נקרא בשם קצת שונה, אם אני הולך לפי המאמרים האחרונים שיוצאים בתחום, הוא היה נקרא ׳בית הספר התיכון לאוריינות סביבתית׳. מה זה אוריינות סביבתית?

את האוריינות הסביבתית מחלקים ל-4 חלקים. החלק הראשון והשני הם די מובנים מאליהם. חלק 1 מדבר על ידע, וידע ברוך השם אנחנו מעניקים פה לא מעט מט׳ ועד י״ב, בעיקר במסגרת 5 היחידות של מדעי הסביבה. עוד חלק מסתבר, מאוד משמעותי באוריינות סביבתית זה אפקט ה-וואו בגדול. לעבור איזושהי חוויה משמעותית במדבר, או בטבע באופן כללי. גם זה קורה בטיולים, בסדנאות, אפילו סתם ללכת את ה-200 מטר מהכיתה, להגיע למצוק ולעמוד שם מול הזריחה או השקיעה, נוצר פה חיבור רגשי בין התלמיד לסביבה. דבר שלא יקרה בבית ספר עירוני כי כשאתה הולך 100 מטר מבית הספר העירוני, אתה מגיע לאיזה רחוב או לאיזושהי צומת, אי תנועה במקרה הטוב.

נשארו עוד שני מרכיבים של תלמיד שהוא אוריין סביבתי. אחד מהם מוגדר כהתנהגות סביבתית. זה אומר שכשהוא בא למכולת, הוא מבין את המשמעות של הדברים שהוא רוכש ואולי הוא מייצר שם איזה פילטר של מה כן ומה לא לרכוש. אם זה שמובן של מחזור, אם זה הסיכוי של מוצר להתכלות או לא להתכלות. הוא מתנהג אחרת, אני מאמין.

לבוגר בית ספר יש דפוסי התנהגות שונים מדפוסים של בוגר בית ספר רגיל שאולי אין לו את המודעות הזאת, הוא מבין את המשמעות. זה לא רק בקניות. נכנסת למכונית והנעת את המכונית, מה זה אומר מבחינת הפגיעה באטמוספרה, מבחינה של התחממות גלובלית, בהרבה מובנים אפשריים כי להנעה של רכב יש השלכות כמובן.

זה יכול גם להיות, להיכנס לשירותים ולהוריד מים באסלה. גם לזה יש משמעויות סביבתיות. זה נושא שלישי. הנושא האחרון הוא סוג של פנטזיה, שבוגר בית הספר יהיה גם פעיל, יהיה אקטיביסט, הוא יהיה שותף להפגנות, לכתיבת עצומות, יצטרף לאיזושהי תנועה, לאו דווקא גרין פיס אבל תנועות שהן אקטיביסטיות.

רותי: אני חושב שבית הספר שלכם הוא בית הספר היחיד שהלך להפגין.

עופר: אני לא יודע אם היחיד, אבל ביום הראשן של הלימודים, החלטנו להעמיד אוטובוס לרשות התלמידים ויצאו נציגים מ-3 שכבות לכיכר הבימה בתל אביב. הצטרפנו להפגנה אחת מתוך הרבה מאוד הפגנות שמתרחשות סביב אותה גרטה טונברג, הילדה המדהימה הזו, השוודית. אז זה בוודאי היה ביטוי מאוד טוב ונכון של ההיבט הזה, התנהגות סביבתית.

רותי: חבל שלא הייתי בבית הספר הזה.

דודו: אתה חושב, שוב אני חוזר לשאלה ששאלתי מקודם ויש לה בטח יותר מתשובה אחת, אבל המדבר לעומת אזור שהוא לא מדברי, האם הוא מעצב שונה או מכניס אלמנטים שונים לחינוך סביבתי.

עופר: טוב פה אני משוחד, אני יודע שאומרים שילדים יותר מתחברים לנוף ירוק שיש בו מים. אני לא מנסה לערער על התפיסה הזו ויכול מאוד להיות שזה גם עבד עליי. רק שלי, ברור שבאיזשהו שלב, כשהייתי בגיל יותר בוגר, המדבר היה הרבה יותר משמעותי לי. אפרופו הקליפות של התלמידים, אני חושב שהרבה יותר קשה להחזיק את הקליפות האלו במדבר.

דודו: אתה מרגיש שהמדבר משיל את הקליפות מהר יותר.

עופר: כן, משהו בנוף המדברי, קודם כל הוא בעיני יותר עוצמתי מנוף ירוק. אני חושב, אני לא בטוח. מעבר לזה, המדבר הוא מקום שמייצר הרבה יותר קושי. לעבור יום מדברי זה לא מובן מאליו, עולות הרבה סוגיות של צל, של חום, של קור, של בדידות, של שקט, יש אנשים שמשתגעים מהשקט. אתה לא שומע מכוניות, אתה לא שומע מטוסים, אתה לא שומע זמזום של קווי מתח גבוה, אתה נמצא במקום שהוא באמת בשקט, אני חושב שהוא קרוב מאוד למה שנקרא ׳שקט אבסולוטי׳. מעבר לזה, הבדידות. אתה יודע שברגע שירד החושך, המקום הזה הופך להיות מקום מאוד מאיים, מאוד מפחיד, יותר ממקום ירוק.

אתה לא רוצה ללכת לאיבוד במדבר, אני לא מציע את זה לאף אחד, זו חוויה לא פשוטה שגורמת לתלמיד להתמודדות שהיא מעניינת, שהיא, אני חושב שהיא מאוד מעצימה וגורמת לו לעבור איזשהו תהליך עם עצמו ובעצם להיות מסוגל לשבת עם עצמו ולבור איזושהי חוויה אישית חזקה מאוד ולהתעמת גם עם השקט הזה, שאין לו מסביבו גורמים שמסיחים אותו. אני מאמין שגם השיחות הן הרבה יותר משמעותיות אחד עם השני. הקושי, גם כן, הוא גורם שמייצר משהו איכותי יותר, חזק יותר.

רותי: אז אתה במדבר.

עופר: אני לגמרי. אני איש מדבר בכל מובן אפשרי. מישהו הציע לי לפני כמה ימים להצטרף לאיזה שיט ביאכטה בים התיכון. אמרתי לו תקשיב, אני רק רואה סירה אני מתחיל להקיא, לא עושה לי את זה. אני לא שם. יש לי כאן עניין גם עם רכיבה על אופניים, אופני הרים, שזה גם נורא מתחבר לי למדבר. רוב הרוכבים בארץ לדעתי רוכבים ביערות בן שמן במודיעין, אני רוכב במדבר, זהו, בכל מובן אפשרי יותר כיף לי באזור הזה כך שאני מאוד שלם עם הבחירה לגור כאן.

דודו: משהו השתנה בחינוך הסביבתי לאורך השנים? אם אנחנו מסתכלים על ה-30 שנים האחרונות שאתה מנווט במסגרת החינוכית שקיימת פה.

עופר: הנוער השתנה. מדברים על דור x ודור y ודור z. אני רואה את זה, זה מורגש. היום הנוער הוא הרבה יותר תכליתי, הרבה יותר יודע מה הוא רוצה, ואם הוא רוצה משהו הוא הולך על זה, וכשזה לא מתאים לו הוא אומר לך בפירוש ׳אני לא רוצה את זה׳. ברמת הטיולים, אני חושב שהרבה דברים השתנו לחומרה, הדוגמא הכי ברורה זה אסון צפית. אבל כל אסון שהיה פה, ואני מקווה שלא יהיו עוד, אבל כל אסון מהדק את האכיפה ואת האיסורים על טיולים. אנחנו כל הזמן נאבקים על כל טיול כמעט וכל פעם שאני מבקש אישור לצאת אני לא יודע אם אני באמת אקבל על זה אישור.

אני נאלץ להתפשר יותר ויותר, ויש פה גם עניין עם עלויות כספיות שעולות. עוד פעם, אפרופו בטיחות בטיולים, אז היום יש גם דרישה למלווים בנשק וחובשים והיום אוטובוסים זה כבר לא המשאית של פעם, זה אוטובוס שעומד באיזשהו תקן מאוד מחמיר, והיום אוטובוס זה משהו שהוא הרבה יותר יקר ממשאית, אז יש פה גם מרכיב של עלויות. ובכלל, לקיים פעילות שהיא חוץ כיתתית זה הפך להיות עניין מאוד, מאוד כבד כלכלית, שכנראה להרבה מאוד נוער זה בכלל לא אפשרות, היא לא קיימת. לנו אין טיול שנתי אנחנו לא רוצים טיול שנתי, מבחינתנו אנחנו כל חודש נצא לאיזושהי פעילות בשטח, וזה בעולם הכלכלי של ימינו, הפך להיות עניין מאוד, מאוד מסובך.

דודו: זאת אומרת, המערכת בעצם עובדת נגד הרעיון הזה, במובן מסוים, לא בכוונה.

עופר: יש כאן דבר והיפוכו. מצד אחד הנושא הסביבתי רק הולך ומתחזק ולכן בית הספר שלנו הוא סופר רלוונטי. ומצד שני, כשזה מגיע ליציאה מהכיתה, מחצר בית הספר, אז יותר קל למערכות הגדולות לאסור, למנוע את זה בעשרות תירוצים טובים של בטיחות, של מי יודע מה יקרה ויש המון פחד. הפחד הזה מנהל מערכות שלמות. הרבה יותר קל להם להגיד פשוט לא, מאשר לאפשר את הטיול. המצב הזה מבטיח שאותו פקיד שיושב שם בראש המערכת, לא יצטרך אחר כך לענות על שאלות קשות על למה קרה מה שקרה וכן האלה.

רותי: יש לי שאלה אחרת. האם אתה יכול להגדיר מה זה מורה כאן? מה צריך?

עופר: מורה. קודם כל, יש שאלה נצחית, האם מורה זה מקצוע. כמובן שזה מקצוע, אבל אם תבדקי אצל רוב המורים, הם כן למדו תואר בנושא כלשהו, למשל המורה להיסטוריה, מן הסתם למד 3 שנים תואר בהיסטוריה והמורה לגיאולוגיה למד איזשהו תואר לגיאולוגיה, וכן הלאה. זה לא בהכרח הופך אותו למחנך. בעיניי השאלה היותר מהותית היא האם אתה גם מחנך, כי זו מערכת מחנכת והחלק של ההוראה, הוא הרבה פחות מעניין אותי ופחות משמעותי לי. ממילא היום מדברים על זה שהידע הוא אין סופי וילד היום יכול בגלישה מהירה באינטרנט לקבל הרבה יותר ידע משהו יכול לקבל מההורים שלו.

אני חושב שהמהות של בית ספר היא קודם כל הסביבה החינוכית שהוא מייצר, אז אני לא יודע אם לזה התכוונת אבל מבחינתי השאלה היא יותר האם הוא מחנך ופחות האם הוא מורה. זו השאלה?

רותי: כן. והאם כאן, באמת המורים הם בעיקר מחנכים ואילו תכונות צריך כדי להיות מחנך כאן, איש חינוך כאן.

עופר: זו שאלה שהיא ענקית וזה דיון בזכות עצמו. אני מאמין שמחנכים הם אנשים, קודם כל יש להם איזושהי תשוקה לנושא, ויש להם חיבור טוב לילדים, לנוער, הם יכולים להתחבר אליהם ובאמת לדבר איתם בגובה העיניים, לא ממקום מתנשא, ולנסות להבין גם את העולם שלהם ולהיות רלוונטיים בשבילם, זה לא מובן מאליו. מורה שבא ונותן שיעור והולך הביתה בסוף השיעור, לא מדגדג אפילו את המקום הזה. בשיעור סטנדרטי, מול לוח, אתה לא כל כך נמצא שם במקום מחנך, אלה באמת מעביר שם איזשהו ידע שבעיניי הוא פחות חשוב, בעיקר לילדים. אני חושב שהם בעיקר מחפשים את החיבור הרגשי, החיבור האנושי, ומבחינה זו, אני זכיתי שאני בבית ספר פנימייתי באמת, שהוא מאפשר לי הרבה מרחבים של שיח איתם.

בעיניי כל מי שנמצא פה בצוות הוא מחנך. כולל מדריכים, כולל אם בית, כולל אב בית. כל אדם שנמצא במערכת הוא בעיניי באיזשהו תפקיד חינוכי. גם ההורים כמובן, למרות שחלק מההורים פה הם רחוקים. יש פה תלמידים שמגיעים מהגולן ומהמרכז. ולצערי ההורים רואים את הילדים לעיתים רק פעם בשבועיים ביציאה הביתה, וזה ממש לא מספיק. הילדים חוזרים מפה עם המון, המון מטען חוויתי. לא בטוח שהם מצליחים להעביר אפילו קמצוץ מזה להורים. אם לא יהיה פה איזשהו מאמץ גדול מצד ההורים. אז לא בטוח שהילד בכלל יפתח את הפה. רוב הילדים היום בעולם שלנו, יסתפקו בסבבה והיה סבבה וכיף, ומסכמים בזה שבועיים של פעילות פה. אין סיכוי שדבר כזה יקרה, ואם ההורים מסתפקים בסבבה, אז לדעתי הם לא באמת לוקחים חלק בתפקיד שלהם כמחנכים.

אני כל הזמן משדר להורים, בואו לפה ליום הורים, בואו תצטרפו אלינו לטיולים, בוא תהיו חלק מהתהליך הזה כי הילדים שלכם חווים פה חוויה מאוד חזקה ומאוד חשוב לי שהם יהיו חלק בזה, שיבינו גם את הצד שלי, וביחד נייצר איזשהו קו אחיד מול התלמידים, כי הילדים פה מאתגרים לפעמים ובאים עם מיני טיעונים שלי לפעמים נשמעים מופרכים ואני מצפה שגם ההורים יהיו חלק מזה ושהילד ישמע את זה מכל הסביבה, גם מההורים, גם מאתנו, ואז יהיה לי יותר קל מולו.

רותי: מה באמת נותן לך את הסיפוק?

עופר: להיות מורה זה משהו קצת מתסכל כי הסיפוק הרבה פעמים מגיע 5 ו-10 שנים אחר כך. גיל תיכון הוא גם גיל המרד הרבה פעמים וחלק מהתלמידים לא תמיד רואים את הטוב, או לא רואים רק את הטוב, רואים גם את הדברים הפחות נחמדים להם. ׳לה אתה מעיר אותי בבוקר ללכת ללמוד׳, או ׳למה אתה מונע ממני לנסוע עכשיו הביתה, אני רוצה ללכת לשיעור נהיגה, וכרגע שיעור נהיגה חשוב לי יותר משיעור היסטוריה׳. טיעון חזק אגב. אבל אני מנסה פה לקיים מערכת של לפחות 5 ימי לימוד בשבוע. בסוף אם ההורים והילד יתעקשו שהילד יחזור הביתה, אני כמובן האחרון שיעצור בו.

אבל בתוך המערכת המאוד מורכבת שיש כאן, יש כאן מעט מאוד תקופות לימודים משמעותיות של חודש לימודים רציף, וכשזה קורה אני מאוד רוצה שנשמר את זה, ולפחות שם אני מצפה כן ללמידה. אבל אני מודה שברוב השנה פה, כמעט בכל חודש קורה משהו ששובר את הרצף הלימודי. הילדים הרה פעמי מתבלבלים, הם מתקשים לחזור לתלם. יש לי כרגע תלמיד בסין שנסע לטיול צפרות עם חברים שלו אני כבר מנסה לדמיין אותו חוזר ביום שני ומתיישב ללמוד היסטוריה. יהיה לו קשה מאוד, אני בטוח.

רותי: אוקי, אז דווקא חוסר העקביות, או החוסר בלוח זמנים קבוע,

דודו: הוא מסגרת לא ברורה, לא מוגדרת בצורה מאוד חזקה.

רותי: כן, מצד שני זה מאפשר את החינוך האחר והמשמעותי.

עופר: כן. נושא הגבולות הוא מאוד חזק. מאוד קשה, כי בסופו של דבר הם ילדים. גם אם הם מנסים להצטייר כאנשים בוגרים, יש בהם הרבה בגרות כמובן, אבל אני כל הזמן מזכיר לעצמי שהם עדיין ילדים, בסופו של דבר הם צריכים שמישהו יגיד להם גם לא. זה לא רק ולא פשוט, הם יתעקשו וינסו להתעמת איתך, אבל זה עדיין מאוד, מאוד רלוונטי, גם פה. אולי אפילו יותר מאשר במקום אחר. הם באמת מהר מאוד, אני חושב, מבינים שגם אני חלק מהקהילה הזו ומכבדים אותי בתור שכזה. אני לא בא כאיזה חוצן, אלא אני חלק מתוך הקהילה שהם עצמם חלק ממנה. ומכירים אותי על כל הצדדים, גם הצדדים הכיפיים של טיול וסדנה, וגם בדרישה שתמיד נשמעת להם קשוחה, הם כן מכבדים, רובים לפחות יכבדו ויזרמו איתי.

רותי: אין סיפוק גדול מחינוך.

דודו: טוב, תודה רבה עופר.

רותי: תודה רבה, מרתק.

עופר: בשמחה רבה.

דודו: אז זו הייתה עוד תכנית של דעת מדבר, עוד פודקאסט. נתראה בפודקאסט הבא, תודה רותי.

רותי: תודה דודו, תודה עופר.

עופר: בשמחה.

רותי: כן ירבו.