דוד בן-גוריון

 תקציר

מי על הראש כל יום עמד?

מי בנגב גר ועבד?

מי היה גם רועה צאן?

היום בתוכניתנו מדברים מדבר, נכיר את בן-גוריון!

דרך שיחה מרתקת בין גיל מנהלת צריף בן-גוריון לערן תלמיד שמתגורר בסביבה, סיפורים מופלאים, טיולים מרגשים וחידות מפתיעות נכיר בן-גוריון ראש הממשלה הראשון!

האזנה מהנה!

הפרק

 תמליל

בוזי: מדברים מדבר, תוכנית לילדים על כל הטוב שבמדבר. בהפקת דעת מדבר, בית ספר שדה שדה בוקר ורדיו bgu אוניברסיטת בן גוריון בנגב. בהגשת תמר קידר וזוהר סלמה. האזנה נעימה.

תמר: מי על הראש כל יום עמד?

זוהר: מי בנגב גר ועבד?

תמר: מי היה גם רועה צאן?

זוהר: היום בתוכניתנו מדברים מדבר נכיר את דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון!

תמר: היי זוהר.

זוהר: שלום לך תמר. אני מאוד מתרגשת. אנחנו משדרות כאן ממדרשת בן גוריון והגיע הזמן שתהייה לנו תוכנית מיוחדת על דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון שלנו. 

תמר: נכון, אבל את יודעת זוהר תמיד אומרים ׳ראש הממשלה, ראש הממשלה׳, אבל הוא היה גם בן אדם כמוני כמוך, לא רק ראש ממשלה. יודעים עליו כל מיני דברים מעניינים שאני לא בטוחה שאת יודעת. למשל…

זוהר: רגע, לפני שאנחנו מתחילות לדבר על כל הדברים הפיקנטיים האלו על ראש הממשלה הראשון שלנו, אני רוצה להזכיר שבסוף התוכנית יש לנו את פינת החידה וגם את הפתרון של החידה הקודמת. עכשיו תמר את יכולה לספר לי את מה שרצית.

תמר: טוב אז לדוגמא, פולה אשתו בכל בוקר, למעשה פעמיים ביום מסתבר, הוא אכל דבר כזה שהיא הכינה לו שזה היה מין תערובת כזו של גבינה לבנה עם פירות העונה, מוסיפים לזה גם לבן. בקיצור, דבר כזה שנקרא ׳קוצ׳מוץ׳ ואם את רוצה את המתכון אז את צריכה לבקר בצריף בן גוריון, כי שם על הקיר במטבח תלוי המתכון. 

זוהר: נשמע מאוד טעים מה שתיארת פה כרגע. 

תמר: מסתבר שהוא לא כל כך אהב את זה, אבל הוא אכל. מה עוד את לא יודעת על בן גוריון? אני בטוחה שהרבה דברים את לא יודעת עליו.

זוהר: הרבה דברים אני לא יודעת.

תמר: למשל, כשהוא הגיע לקיבוץ שדה בוקר, את ידעת שהוא עבד בדיר והיה מוציא את הצאן למרעה?

זוהר: איך הוא היה רועה צאן אם הוא היה ראש הממשלה?

תמר: טוב לא אז, כשהוא עבר לקיבוץ שדה בוקר, הוא פרש מראשות הממשלה, הוא הגיע בשנת 1953 ובעצם ׳הלך׳ לשדה בוקר כמו שנהוג להגיד ואחר כך כשהוא פרש לגמרי מהחיים הפוליטיים, את השנים האחרונות הוא חילק בין הבית בתל אביב לבין הבית בשדה בוקר. הוא חי שם בצריף עם פולה אשתו ואני אפילו ביקרתי בצריף הזה.

זוהר: תמר יא מעצבנת, תמיד את נוסעת לכל מיני מקומות ופוגשת אנשים בלעדיי. 

תמר: אל תדאגי זוהר, אני הזמנתי במיוחד בשבילך את גיל מנהלת צריף בן גוריון ואת ערן, שיבואו לכאן ותוכלי לשאול אותם את כל השאלות שאת רוצה.

 

פינת הילד 

זוהר: שלום ערן, איזה כיף שהגעת לכאן בשבילי. ערן מצר איתנו פה באולפן. ספר לנו בן כמה אתה?

ערן: אני בן 12, ממדרשת בן גוריון.

זוהר: תמיד גרת במדרשה? במדרשת בן גוריון?

ערן: לא. 

זוהר: איפה נולדת?

ערן: בחיפה.

זוהר: והיית רוצה להמשיך לגור כאן תמיד?

ערן: לא.

זוהר: לא? איפה היית רוצה לגור?

ערן: בצפון, אפילו לא בארץ, באירופה. שיהיה קר. 

זוהר: אתה לא אוהב שחם?

ערן: לא.

זוהר: או אה, ילד המדבר לא אוהב כשחם לו. 

תמר: מזל שבן גוריון לא שומע אותך.

זוהר: למה? שישמע, יש הרבה דעות פה בארץ. ותגיד ערן, יש לך איזה תחביב? משהו שאתה אוהב לעשות? או איזה קשר לבן גוריון? יש לנו היום תוכנית הרי על בן גוריון. 

ערן: אנחנו גרים ממש קרוב לקבר, יש נסיעה של איזה חצי קילומטר, קילומטר ואפשר ללכת לשם, יש שם פארק יפה.

זוהר: ואתה הולך לשם? אתה אוהב לשבת שם?

ערן: כן, יפה שם וכיף.

תמר: זוהר אני אגלה לך שסיפרו לי על ערן, שבכיתה ד׳ היה טקס בבית הספר, זה כנראה היה טקס על בן גוריון, וערן גילם את בן גוריון.

זוהר: או אה. מה היה לך ממש פאה?

ערן: כן. היה טקס, את האמת, הכי פחות מוצלח שהיה בבית הספר. לא יפה להגיד, אבל כולנו היינו שם ׳כן, אני כותב מכתב לילד׳.

תמר: רגע, אתה היית בן גוריון אבל, זה מה שאמרו לי. 

זוהר: כן, הוא זה שכבת את המכתבים.

ערן: את ראית את הטקס לא?

תמר: לא יודעת, אולי נמנמתי, אני לא זוכרת אני מודה.

ערן: אני כתבתי מכתבים, כאילו בשם בן גוריון לילדים שכתבו לו מכתבים כשהוא גר בנגב, אלו דברים שבאמת קרו. 

זוהר: נכון. טוב, אז יפה מאוד, אתה כבר מכיר את התפקיד של ראש הממשלה מבפנים. אני רוצה לספר לך שתמר הביאה לנו במיוחד את גיל שהיא מנהלת צריף בן גוריון והיא הגיעה לענות על השאלות שלנו. אמרתי קודם לתמר שיש לנו הרבה שאלות, אני מבינה שגם לך, אז היא תספר לנו קצת על כל מה שיש לנו לדעת. היי גיל.

גיל: היי. רציתי לשאול אם להגיד שלום. שלום. 

זוהר: בטח שלהגיד שלום.

תמר: ברוכה הבאה אלינו. 

גיל: תודה, כיף להיות פה. 

זוהר: אז ערן, יש לך שאלות? משהו שאתה רוצה לדעת?

ערן: אותי מאוד מעניין, בגלל שאת המנהלת של הצריף, את בטח כל יום בבוקר הולכת אל הצריף ופוגשת את בן גוריון, את הבית שלו, את התמונות ואת הכל…

גיל: אני מתחברת למה שאתה אומר, כי אני באמת פוגשת את בן גוריון, לא את הדמות עצמה, אבל באמת כל בוקר אני מגיעה לאתר די גדול כבר שנקרא צריף בן גוריון, ובתוכו יש את צריף המגורים המקורי של פולה ודוד בן גוריון ואני באמת מרגישה שאני כל יום פוגשת מחדש את הדמות שלו, או יותר נכון את האישיות שלו. אני רואה את החפצים שיש לו בבית, את הסלון שלו, את החפצים, את הבגדים שיש לו בארונות ויש ממש תחושה כזו שאפשר להכיר עוד ועוד מהאישיות שלו דרך כל החפצים שנמצאים שם. אז זו באמת תחושה מאוד מיוחדת. אני שם כבר לא מעט שנים ובכל יום אני יכולה להגיד שאני ככה, מסתכלת על בן גוריון קצת אחרת דרך החפצים שאני רואה בבית הזה.

תמר: גיל, את גם גרה בקיבוץ שדה בוקר נכון? את גרה בקיבוץ ועובדת בצריף. 

גיל: נכון, אני זכיתי להיות גם שכנה של בן גוריון. כמו שערן שכן של תצפית הנוף המהממת שיש מקבר בן גוריון, אז אני שכנה לצריך המגורים שלו, המקום שבו הוא חי. אני חברת קיבוץ שדה בוקר ובעצם אני עובדת במכון למורשת בן גוריון, שצריף בן גוריון שייך לו. 

ערן: גיל, בנוגע למה שאמרת קודם, מאוד מעניין היה לראות את הדברים שבאמת נשמרו. התמונה שלו, הספר שלו והמגבת של המקלחת שלו. 

תמר: אני רק אספר ערן למאזינים שלנו וגם לזוהר בעצם, אני לא יודעת אם את יודעת, אבל ערן היה איתי אתמול בביקור בצריף בן גוריון ועל זה הוא מדבר עכשיו כשהוא מדבר על המגבת. עד כדי כך רואים ממש את כל פרטי הפרטים של החפצים האישיים שלהם. 

ערן: אפילו הוילונות. 

זוהר: איך הכל נשמר באמת ככה באופן כל כך טוב?

גיל: אז זה נשמר ככה, בן גוריון כותב לפני מותו, הוא נפטר ב-1973, הוא כותב אז צוואה אחרונה ובה הוא מבקש שהבית שלו ישאר פתוח לקהל הרחב. וכאילו, רק שמרנו על הבית פתוח כפי שהוא, כלומר לא היינו צריכים לעשות כמעט שום דבר, אבל השאלה שלך כרגיל, מצוינת. באמת ככל שהזמן עובר, ככה יותר קשה לשמור על החפצים. יש לנו 5,000 ספרים בבית של בן גוריון. לשמור על ספרים שהם מאוד ישנים, בשביל זה צריך לשמור על טמפרטורה מסוימת ועל לחות אחידה. זו עבודה מאוד קשה. אנחנו מקפידים לא לפתוח את החלונות, אנחנו מקפידים שאנשים לא יגעו בחפצים, אנחנו מנקים אותם מאבק. אנחנו עובדים קשה.

תמר: כן זה נראה ככה. הצריף ממש נראה שמור ברמת נעלי הבית המסודרות ליד המיטה. 

 זוהר: שווה ביקור.

תמר: ממש. 

גיל: התפקיד שלנו זה לשמור על מקום הזה שישמר כאילו בן גוריון עזב אותו ממש אתמול. הרגשת ככה?

ערן: כן אבל אם בן גוריון עזב אותו אתמול, זה קצת קאץ׳, איך זה שהבית כל כך נקי? הוא לא היה בן אדם כזה מסודר.

גיל: הוא לא היה מאוד מאורגן ומסודר, אבל הוא היה ראש ממשלה ושר הבטחון וגם כשהוא כבר לא כיהן בתפקידים האלה, הוא אירח הרבה מאוד מבקרים והגיעו אליו הרבה אנשים. היו שם עובדי משק ושמרו שם על הנקיון והסדר, גם בחייו. 

זוהר: גילי לי יש שאלה. בגלל שבאמת אמרת שאת נמצאת שם הרבה ולומדת להכיר את האופי של דוד בן גוריון, אז אני רוצה לשאול אותך. אני יודעת שדוד בן גוריון היה לו את החזרים ליישב את הנגב ולהפוך אותו לירוק ופורח. אני חייבת להגיד שאני מאוד אוהבת את השקט שיש לנו במדבר, ודווקא את זה שאין הרבה אנשים ואת הטבע שיש לנו כאן. מה הטעם בעצם בליישב, בלהביא לכאן כל כך הרבה אנשים ולפתח, אם ככה יש איזה משהו שלמדת ממנו ואת יכולה לספר לנו, או סתם להגיד את דעתך?

גיל: אז זוהר את אמרת עכשיו שבן גוריון רוצה שיהיו בנגב חמישה מיליון איש. 

זוהר: נכון. 

גיל: הוא אומר שיהיו שלושה מיליון שיעסקו בתעשייה ושני מיליון שיעסקו בחקלאות. מכיוון שאני מגיעה מצריף בן גוריון, שזה אתר תיירות, אבל גם אתר תיירות חינוכי, אני אחזיר אלייך את השאלה, למה בן גוריון רוצה שיהיה כאן כל כך מפותח?

זוהר: אולי ערן רוצה לענות?

ערן: אני דווקא עם זוהר, למה צריך שיהיה פה כל כך מפותח? יש פה כבישים, יש אנטנות, יש מספיק אנשים, יש תקשורת, יש הכל. אבל, מה שכיף פה במדבר, זה שלא בכל מקום שאתה הולך יש כמויות של אנשים כמו בתל אביב או בירושלים.

תמר: אני אוסיף לכם חברים ואני אגיד שמה שבן גוריון אמר והאמין זה שבכלל השהייה במדבר מאפשרת לנו ללמוד הרבה דברים על עצמנו, על הסביבה שלנו ומשפיעה לטובה על הגוף והנפש הסביבה הזו המדברית. הוא ממש האמין שהמדבר הוא מרחב של צמחיה, חכמה, למידה.

גיל: הוא אמר, ׳כל הרוצה להחכים, ידרים.׳ אני חושבת שבאמת צריך להסתכל גם על כל אדם בתקופתו. בן גוריון מבקר בנגב בשנות ה-30 ובשנות ה-40 מבקר בנגב, עוד לפני קום המדינה. הוא מבקר בנגב ורואה שהנגב הוא שטח מאוד גדול וכמעט בלתי מיושב.

זוהר: נכון. 60% משטח המדינה שלנו.

גיל: כן, ככה הוא מתייחס לזה, שטח שהוא כמעט בלתי מיושב, היו פה כמה תושבים. הוא חושב שבעצם הנגב הוא שטח שאפשר ליישב אותו עם כל העולים שמגיעים מכל מיני מקומות בעולם. יש פה הרבה מקום ליישב. אבל, גם אצלנו בצריף בן גוריון אנחנו מזמינים אתכם לענות ולהחליט שזו לא דעתכם. 

תמר: אז אפרופו צריף בן גוריון, בעצם הוא גר בצריף, זה מה שהיה אז נכון? צריפים. הוא היה כאחד האדם. אמנם הוא היה ראש ממשלה, אבל כשהוא הגיע לשדה בוקר, הוא גר בצריף כמו כל השכנים שלנו, כמו כולם. 

גיל: נכון. קיבוץ שדה בוקר, או היישוב שדה בוקר שבן גוריון מצטרף אליו, היה קבוצה של אוהלים, צריפים, מעין יישוב זמני. בן גוריון מצטרף אליהם ובאמת גר בצריף כמו כולם. 

ערן: גיל, משהו שמאוד מעניין אותי, מי היו השכנים שלנו? יש אולי סיפור או משהו שאנחנו יכולים לדעת עליהם?

גיל: אז כמו שאתמול ראית, רגע לפני שנכנסנו לצריף המגורים המקורי של פולה ודוד בן גוריון, ראינו כמה וכמה צריפים, קוראים לזה צריפים שוודים, נוספים. אלו צריפים מעץ והם היו השכנים של דוד ופולה בן גוריון. אז ממש מול הבית שלו, במהלך התקופה שלו היה גם צריף השומרים שלו. בן גוריון היה ראש הממשלה ושר הביטחון כבר אמרנו, אז גם כשהוא כבר עוזב את התפקיד שלו, יש כל מיני אנשים שמגיעים ומגנים עליו. לצד הבית שלו היה צריף שהיה גן הילדים של שדה בוקר. ועוד, היו צריפים של תושבים ומשפחות. יש סיפור על זוג שהיה חי ליד בן גוריון עם תינוקת קטנה, וכנראה שהיא הייתה בוכה בלילה כמו שתינוקות עושים. 

תמר: אוי והוא היה ער בלילות כי הוא הרי קרא בלילה וכל הזמן. 

גיל: ראינו בבית של בן גוריון, שהם ישנו בחדרים נפרדים ומה שיש בחדר שלו זה בעצם ערימה של ספרים. הוא באמת היה מאוד, מאוד עסוק בקריאה וכתיבה.

ערן: חוץ מ-5,000 הספרים שבבית. 

תמר: רגע אז מה עם התינוקת הבוכה של השכנים?

גיל: אז הייתה איזושהי תהייה, האם התינוקת מפריעה למנוחתו של דוד בן גוריון, או לא. כינו אותו אז ׳הזקן׳. והסיפור אומר שבן גוריון טען שהיא בכלל לא מפריעה לו ושזה דווקא נחמד אחרי 2,000 שנים לשמוע תינוקת בוכה במדבר.

זוהר: יפה, הזקן והתינוקת. אהבתי את הסיפור.

תמר: מקסים. ערן וגיל, נורא כיף שאתם כאן אבל אנחנו צריכים לסיים ולהמשיך בתוכנית. 

זוהר: תודה רבה לכם, היה מאוד מעניין.

תמר: רק דקה לפני שאתם הולכים. ערן, אם היית עכשיו בן גוריון, איזו מדינה היית מקים?

ערן: אני נראה לי הייתי מקים מדינה בשם שלגוניה. אבל איזו מדינה גיל הייתה מקימה?

גיל: כנראה שאני הייתי מקימה את מדינת המדבר. אני נמצאת פה אני חייבת להגיד. 

זוהר: תקראו לי בשיקומו המדינות האלו. 

תמר: ערן, למה שלגוניה?

ערן: כי קר.

גיל: אני חייבת להגיד שאני שמחה להיות כאן במדינת ישראל, בנגב. 

זוהר: לגמרי, אני איתך.

גיל: נשאר פה לא?

תמר: נשאר פה ונזמין את המאזינים שלנו גיל, לבוא לסיור בצריף.

גיל: בן גוריון היה אומר שיש לעלות לנגב, אז אנחנו מזמינים את המאזינים שלכם לעלות לנגב, לבקר בצריף בן גוריון ולראות את הנוף המקסים מסביב, מוזמנים.

ערן: לרדת לנגב, אנחנו בסוף.

תמר: אתם לא רואים ילדים אבל ערן מראה עם היד שאנחנו ממש בלמטה של המפה.

גיל: העלייה היא רוחנית. 

זוהר: תודה רבה שבאתם. 

ערן: ביי תמר, ביי זוהר.

פינת הטבע של מידד

תמר: את יודעת זוהר, שהשם של דוד בן גוריון לא תמיד היה בן גוריון. הוא נולד בפולין בכלל עם השם דוד גרין, ואז הוא שינה את השם לשם עברי יותר, בן גוריון.

זוהר: וואי זה מטורף שאת אומרת את זה כי יש כל כך הרבה דברים שקוראים להם על שמו. למשל, נמל התעופה בן גוריון, מדרשת בן גוריון, אוניברסיטת בן גוריון, שדרות בן גוריון. 

תמר: את יכולה להמשיך ככה עוד הרבה, אבל מידד כבר באולפן.

זוהר: אז נקבל את מידד. אהלן מידד.

מידד: היי תמר וזוהר.

תמר: אז על מי תספר לנו היום?

מידד: קודם כל, שמעתי את השיחה שלכן קודם על דוד בן גוריון ועל השם שהיה לו קודם, גרין. זה הזכיר לי משהו. זה הזכיר לי בן אדם נוסף שהיה מאוד מקורב לדוד בן גוריון שנים רבות, רבות.

תמר: פולה.

מידד: לא, אפילו יותר אולי. אחר כך הוא היה גם נשיא המדינה ולפני כמה שנים הוא הלך לעולמו.

תמר: אני יודעת, אני יודעת, שמעון פרס. 

מידד: נכון. שמעון פרס. האם שמעון פרס היה תמיד שמעון פרס?

תמר: לא, היה לו שם אחר. תזכיר לי.

מידד: שמעון פרסקי.

תמר: נכון, ידעתי את זה. 

מידד: שמעון פרסקי הצעיר, אי שם בשנות ה-40 לפני למעלה מ-70 שנה, שינה את שמו. איך זה קרה? זה קרה אצלנו פה במדבר. את יודעת, היום כמה זמן לוקח להגיע לפה מתל אביב?

תמר: תלוי, אבל סביב שעתיים.

מידד: בשנות ה-40, עוד לפני שקמה מדינת ישראל, הנגב היה סגור ליהודים. ליהודים היה אסור סתם ככה להיכנס, היה צריך אישור מיוחד כדי להיכנס לנגב ולמעשה היהודים פה כמעט ולא הכירו את הנגב, למעט בודדים. אף אחד לא ידע מה קורה פה. גם להגיע לפה לא היה פשוט. לא היו כבישים, הדרכים היו מאוד, מאוד גרועות, לקח ימים ארוכים של הליכה עם גמלים במקרה הטוב, או ברגל, מאוד נדיר היה להגיע לכאן עם רכבים. גם הרכבים שהיו פעם זה לא כמו הרכבים שיש לנו היום. בקיצור, להגיע לפה זה מסע.

תמר: אין בכלל מה לדבר על כביש 6. 

מידד: נכון. לגמרי. זה באמת היה מסע. בשנות ה-40 המדינה הייתה בדרך ודוד בן גוריון ידע שאנחנו חייבים את הנגב, אנחנו חייבים לדעת מה קורה כאן וחייבים למצוא דרך להגיע לאילת, ולמעשה לקבוע עובדה שהנגב הוא שלנו. זה מה שהם עשו בסוף מלחמת השחרור.אבל, איך הם הגיעו לזה? לפני שכל זה קרה, אורגנו מסעות של חבר׳ה צעירים בכל מיני טוענות של מסעות.

תמר: הם היו בעצם הראשונים שמדברים עליהם. 

מידד: הם היו הראשונים כן. לאחד המסעות הראשונים האלה הצטרף שמעון פרסקי שהיה אז מזכ״ל הנוער בתנועת הנוער העובד והלומד. הוא הצטרף לשם ונשלח בעצם על ידי הנהגת היישוב כדי לראות מה קורה בנגב ולמצוא דרכים כדי להגיע יותר מאוחר לאילת. לאותו מסע…

תמר: מידד, מה קורה עם הציפורים?

מידד: רגע, סבלנות. לאותו מסע, הצטרף אחד החוקרים החשובים, אחד הזואולוגים החשובים של התקופה, היינריך מנדלסון מאוניברסיטת תל אביב. והוא, כשהוא הגיע לפה לאזור של שדה בוקר, אני חושב שזה היה בשדה בוקר אבל יש על זה ויכוחים. 

תמר: אנחנו נגיד שזה היה באזור שלנו. 

מידד: בדיוק. ואיך אני יודע את זה? כי אני יודע מכמה מוותיקי היישוב שהיה פה קן של ציפור מאוד, מאוד גדולה, אחת הציפורים הגדולות ביותר שהיו פה בישראל, ולציפור הזו קוראים פרס. כשהגיע לפה שמעון פרסקי הצעיר, ביחד עם מנדלסון, הוא ראה את הציפור הזו שכשהיא פותחת את הכנפיים, מוטת הכנפיים שלה, האורך מקצה לקצה יכול להגיע לכמעט שלושה מטרים. זו ציפור ענקית עם זנב ארוך והיא מאוד מרשימה.

תמר: היא ציפור טורפת?

מידד: היא עוף דורס, אבל היא ניזונה בעיקר מפגרים ובעיקר מעצמות. לכן קוראים לה גם פרס, כי היא לוקחת את העצמות, משליכה אותם מלמעלה, וכשהעצם נשברת היא אוכלת את החומר המאוד מזין שנמצא בתוך העצם שנקרא מח העצם. 

תמר: ואיך זה קשור לפרס?

מידד: הפעולה הזו נקראת לפרוס את העצם. היא פורסת את העצם ולכן היא נקראת פרס. 

תמר: ואז היא אוכלת את הבפנים. איזה יופי. 

מידד: אז שמעון פרסקי ראה את הפרס הזו ואמר ׳רגע פרס, פרסקי׳ והחליט ממש בו במקום לשנות את שמו לפרס. 

תמר: מתאים לו, הוא חשב בגדול. 

מידד: נכון.

תמר: הוא רצה גם מוטת כנפיים כזו.

מידד: כן הוא תמיד חשב בגדול וראה לרחוק ממש כמו הפרס שעף בגבהים אדירים.

תמר: מדליק. 

מידד: לגמרי. הפרס גם היה נדיר מאוד בישראל, בעיקר במדבר יהודה ובנגב, בנה קינים אדירים וחי בטריטוריות מאוד גדולות. מה זה אומר? שיש פה פרס ואחרי זה הרבה מאוד מרחקים ללא פרס ואז עוד פרס. בגלל שהיו מעט מאוד, אז הם נכחדו, אין אותם יותר בישראל והם לא מקננים פה יותר. כמו שאמרתי קודם, ותיקי שדה בוקר מספרים על אותו קן שהיה פה במצוקים של עין עבדת. 

תמר: איזה חשובים אנחנו.

מידד: דרך אגב, פרסקי ישב קצת בכלא אחרי אותו מסע, הבריטים תפסו אותם והחזירו אותם חזרה לבאר שבע ושפטו אותם.

תמר: אבל עכשיו יש לנו את הנגב ואנחנו חיים פה.

מידד: נכון. החשיבות של המסעות האלה הייתה באמת מאוד גבוהה. באמת בעקבותיהם ידעו החיילים של המדינה שלנו איך להגיע לאילת ולקבוע את העובדה שהנגב הוא שלנו, ולפרסקי יש שם חדש.

תמר: על שם הציפור.

מידד: על שם הציפור. 

תמר: מצוין, אז הנה התחברה לנו הציפור, לבן גוריון, איך הכל מתחבר, איזה יופי. מידד תודה רבה, למדתי כרגיל דברים חדשים ממך. נתראה בתוכנית הבאה.

מידד: בבקשה. בוודאי.


פינת הסיפור של קרן

זוהר: משהו שמאוד חשוב לי לציין תמר, זה שבן גוריון היה איש כל כך מיוחד, שבתקופה שבה הוא בשדה בוקר וגם אחריה, הוא היה פשוט יושב ועונה למכתבים שילדים היו שולחים אליו. הוא ענה בכתב יד והקפיד ממש לענות לכולם והתייחס ברצינות. אפילו אני חושבת שהוא הקפיד לענות לילדים טיפה יותר מאשר למבוגרים. בנוגע לזה, לקרן יש סיפור בדיוק על זה, על ילדה שכתבה לו מכתב. אז בואי נשמע. שלום קרן.

קרן: שלום. אז כמו שאתם יודעים, הסיפור שלי הוא לא כזה משונה. בשכונה קטנה בירושלים, גרה הילדה רחלי. כולם מספרים על רחלי שהיא מאוד בוגרת לגילה. היא בסך הכל בת 11, אבל כל פעם ששואלים אותה מה היא רוצה להיות כשתהייה גדולה, היא עונה שהיא רוצה להיות חלק מהממשלה ולעזור להנהיג את המדינה. הרבה דברים חשובים לרחלי, אבל מכולם, חשובה לה החברות. כשבכיתה שני ילדים רבים, היא מזכירה להם שהם חברים ושאפשר לפתור סכסוכים אם רק מדברים בנועם. בחוג הקדרות, לאחר שעות בית הספר, היא תמיד עוזרת לאחרים.

בשיעור היסטוריה קיבלו הילדים משימה, לכתוב מכתב לראש הממשלה, דוד בן גוריון. רחלי שמחה מאוד על המשימה הזו, היא תמיד רצתה לכתוב לבן גוריון על כך שהיא מעריצה אותו כי הוא עובד יומם וליל, ועל הדרך שבה הוא מתמודד עם כל האחריות המוטלת על כתפיו. רחלי כתבה לבן גוריון מכתב ארוך ויפה והודתה לו על כל מה שהוא עושה למען עם ישראל ועתיד המדינה, ובסוף גם כתבה על חלומה להיות בעתיד ראש ממשלה. הילדים שלחו את המכתבים ביום ראשון. שבוע לאחר מכן, בא מזכיר בית הספר וחילק לכל התלמידים מכתב תשובה ששלח להם דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו. 

כולם קיבלו מכתב, מלמד רחלי. רחלי התעצבה אל ליבה, וכשחזרה הביתה סיפרה להורים מה קרה. הוריה של רחלי לא דאגו, הם ידעו שהיא תקבל מכתב כמו כולם והסבירו לה שסביר להניח שהייתה טעות בכתובת והמכתב עוד יגיע. שבוע ימים ציפתה רחלי לקבל המכתב, אך לשווא. רחלי כבר כמעט התייאשה. החברים ניסו לעודד אותה וחברה אחת אפילו הציעה לתת לרחלי את המכתב שקיבלה, שיהיה לה למזכרת. באותו יום חזרה רחלי לביתה עצובה, ואפילו לא פתחה את תיבת הדואר כי לא רצתה שוב להתאכזב, אלא נכנסה היישר פנימה. להפתעתה, ולשמחתה הרבה, על המיטה חיכתה לה מעטפה צהבהבה ובתוכה, מקופל מכתב ארוך בכתב ידו של דוד בן גוריון וחתימתו בסיום. במכתב, בן גוריון בירך את רחלי על הבגרות שלה. הוא גם כתב שהוא מאמין שאם זה באמת חשוב לה, היא תוכל להתקדם ולהגיע אפילו לתפקיד ראש הממשלה.

בנוסף לכך, מאחר שהוא כל כך מתרשם ממנה, הוא מזמין אותה לביקור בביתו. התרגשות גדולה הייתה בבית ובכיתה. למחרת, לבשה רחלי את השמלה האהובה עליה, ויחד עם הוריה, נסעו עד לקיבוץ שדה בוקר בדרום לביתם של דוד ואשתו פולה בן גוריון. כבר שנכנסה לבית, נדהמה רחלי לראות עד כמה הבית קטן ופשוט והחדרים הקטנים, מלאים במדפי ספרים. היא התרגשה לפגוש את דוד ופולה שקיבלו את פניה לבושים בבגדים שלובשים אנשים רגילים. הם חיכו בחיוך רחב לרחלי והוריה, והזמינו אותם לשבת ולשתות תה ולאכול עוגיות חמאה טעימות. היה זה מפגש נעים ומהנה הזכור לרחלי עד היום הזה.

זוהר: תודה רבה קרן, איזה סיפור מעולה. 
קרן: בשמחה.

 

סיום התוכנית

תמר: תודה שהאזנתם לנו. צוות התוכנית: מידד גורן מגיש פינת הטבע, עמיחי שדה ואבי עטר מגישי פינת הטיול. קרן סבן, כותבת ומגישת פינת אגדות המדבר.

זוהר: הפקה: דודו רשתי ותמר קידר. עריכת טכנית, דניאל למנסדורף ועל המוזיקה המקורית, טל וגנר. 

תמר: צוות המערכת: הגר לשנר ורועי גלבר, בוזי רביב מנהל תחנת רדיו bgu.

זוהר: תודה מיוחדת לזיו שרצר ואבי עטר מבית ספר שדה – שדה בוקר, פרופסור אוריאל ספריאל ואלי פלג מהאוניברסיטה העברית בירושלים. 

תמר: התוכנית הוקלטה באולפני רדיו bgu אוניברסיטת בן גוריון בנגב. כאן תמר קידר.

זוהר: וזוהר סלמה.
תמר: נתראה בתוכנית הבאה.