ראיון עם שמחה מרום

 תקציר

שמחה מרום הקימה יחד עם בן זוגה רוני מרום את כרם אשכולות המשמשת גם כשדה למידה לחקלאות מדברית

שמחה מספרת על האתגרים הרבים בהקמת הכרם ועל חקלאות מדברית

מראיינים: דודו רשתי ורותי גוזובסקי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

קישורים

אינטרנט: אתר חוות מרום

מאמר: מאמר מתוך החוויה המצפאית

 תמליל

דודו: דעת מדבר, אנחנו נמצאים היום בכרם אשכולות, קרוב מאוד למצפה ואזור בה״ד 1. יש לנו את העבוד לראיין את שמחה מרום. שלום שמחה.

שמחה: שלום.

דודו: וגם רותי פה.

רותי: שלום שמחה, שלום דודו.

דודו: אנחנו נדבר היום עם שמחה. שמחה עוסקת בחקלאות ושי לה כאן דבר שהיא קוראת לו שדה למידה. נבין תכך מה זה. בואו נתחיל לדבר.

רותי: טוב שמחה, אני שמחה לפגוש אותך פעמיים השבוע. חשבתי כשהלכתי הביתה מהמפגש הקודם שלנו, איך מאילתית, דרך מורה מדהימה בבית ספר לחינוך גופני, נהיית חקלאית?

שמחה: כן, גם אותי זה הפתיע, אני חייבת לציין. אני באמת בן אדם של ים. אומרים שהיה פה ים תטיס לפני ואולי שם זה מתחבר. אנחנו הגענו למצפה רמון מתוקף תפקידו של בעלי רוני דרך הצבא לפני 15 שנה. היה לנו סיבוב ראשון במצפה רמון לפני 24 שנים, גרנו פה שנתיים. זה היה זכור לנו מאוד, מאוד לטובה. היינו אז בלי ילדים. מאז הנישואין כל הזמן ליווה אותנו החלום של רוני להיות חקלאי. אבל, במהלך החיים והמציאות הוא פשוט שירת בצבא ומתפקיד לתפקיד. התאהבנו בגליל, קנינו בית וגרנו בגליל. משם עברנו למכמורת עם עוד תפקיד, ובתפקיד האחרון, הגענו למצפה רמון. אני לא חשבתי פעמיים, היינו כבר עם שני ילדים בני שנתיים וחצי. אנקדוטה קטנה, הילדים באמת מאוד אהבו כבר מההתחלה את המקום והבית שגרנו בו פה. כל פעם שהיינו יוצאים מהבית הם היו שואלים מתי חוזרים למצפה רמון? אז תהינו אם אולי זה הסימן לכך שזה ביתנו. 

כעבור שלוש שנים באמת החלטנו להישאר במצפה. התאהבנו והחלטנו שלא לחזור לגליל, לביתנו. אולי אחד האתגרים הכי גדולים יהיה לעשות חקלאות, כל מה שרוני כל כך רצה לעשות כשהוא משתחרר. ככה הגענו לפרויקט הזה. באותה העת התחילו לשווק והיו קולות קוראים של שטחים מערבית לצומת הרוחות. חלק היה פרויקט שנקרא שפת מדבר, של תיירות וחקלאות, וחלק היו פשוט שטחים חקלאיים. זו הייתה שנה שבה זזנו על המפות מנקודה לנקודה ולבסוף הגענו לצומת הרוחות, איפה שאנחנו היום.

רותי: אנחנו מדברים על איזו שנה?

שמחה: אנחנו מדברים על בין 2009 ל-2010. היינו אחרי שלוש שנים של שירות צבאי של רוני במצפה רמון. הזדמן לנו וניגשנו לאחד השטחים האלה, התנהלנו מול המנהל, הגשנו תכניות ומצאנו את עצמנו עם 80 דונם, אדמת לס  במישור הרוחות למרגלות בור הקצינים. צמוד לכרם ברקן שמי שניהל אותו אז היה אמציה שועלי, שכן טוב. רוני התחיל פשוט לעבוד. לתכנן, לרקום, לצייר, לעבוד מול חברת ייעוץ של מהנדס מים וקרקע ואגרונום, בדיקות קרקע, תוכניות כלכליות. בעצם תוך ארבע שנים בערך קם לו כרם אשכולות. מיצינו את מקסימום השטח שיש פה, נטענו את כולו. יש בו 65 דונם נטו של זיתים משלושה זנים. יש בו חלק של 5 דונם תיירותיים של חקלאות תיירותית שיש פה 2 דונם של גפנים ליין, שירז וקברנה. בשאר השטח יש את שבעת המינים מפוזרים. בעצם הם מקשטים, דגמים לחקלאות קדומה. טרסות, בורות מים, טוללות אל ענב, ומספרים בעצם את סיפור החקלאות הקדומה של אזור הספר של המדבר, מול החקלאות ההייטקיסטית של היום. איך מחזירים לפה את המים המושבים להשקייה, איך טומנים את הקומפוסט בצורה כזו שלא יהיה אידוי, ואת הטפטפות מתחת לאדמה. בעצם מתחילים ליישם ולגלות ולחקור וללמוד ממש על בשרנו את אתגר החקלאות במדבר.

רותי: את יכולה לספר איך זה שכל שפת מדבר, הפרויקט הזה, אלו כרמים של יין, ענבים, ואת, שמן?

שמחה: נכון, אפשר לגלות פה סוד קטן. גם התוכנית הכלכלית שאנחנו הגשנו בהתחלה הייתה לגפנים. קודם הגשנו את התוכנית, היות וכל מי שהתעניין בקרקע החקלאית פה נטע גפנים, גם אנחנו חשבנו שזה מה שנכון לעשות. מיד אחרי, או תוך כדי יותר נכון, רוני ומהנדס המים והקרקע לקחו דגימות קרקע מכל האזור. מסתבר שבחלקת האדמה הזו, המישורית, יש פה שני סוג אדמה. אחת טובה, ואחת מאוד, מאוד, מאוד מלוחה. אדמה שלא נשטפה כמו אדמת הוואדי שיש במקומות האחרים. להכשיר אותה, ולהעשיר אותה כדי שהיא תהייה ראויה לנטיעה של גפנים, זה היה כמעט לא סביר. כמעט בלתי אפשרי. אמנם לא ויתרנו על קטע קטן של גפנים, אבל נאלצנו לעשות חשיבה מחדש, והוחלט בהתייעצות עם האגרונום והנתונים בקרקע, על זיתים.

רותי: אוקיי. את נשמעת מבינה, יודעת, חקלאית. אני שואלת את עצמי, את מדברת על רוני. רוני הקים, חקר, תכנן, ואני רואה שאת פה חקלאית ורוני איפשהו במועצה. איך זה קרה?

שמחה: זה סיפור מאוד מעניין. בארבע שנים שהיינו פה, אני הייתי מה שנקרא עזר. עזר של להגיע לשטח עם אוכל טוב. הוא היה פה 14 או 16 שעות ביום. עזר מהבחינה הזו של, מה צריך לעשות? תגיד לי. לקשור שתילים זעירים? להטמין קומפוסט, מה שיש לעשות אני אעשה. שוליה, ממש שוליה של רוני. מדי פעם שמעתי על הקשיים, על השיחות שלו עם החברה, עם המהנדס מים וקרקע והאגרונום. הייתי יותר במצפה רמון, מעורה מאוד חזק בחינוך. היה על הפרק גם הקמה של בית ספר אלטרנטיבי, ובאמת הידע שלי בחקלאות היה כשוליה של רוני ולא יותר. 

איך הגעתי להיות חקלאית? ברגע שרוני שם על השולחן, מה שנקרא את צו השמונה האזרחי הוא קורא לו. הוא אמר לי ׳שמחה זה באמת היה החלום לנו. הקמנו לנו גן עדן קטן ואנחנו רגע לפני מסיק ראשון. אבל, כמו שיש צו שמונה בצבא, יש צו שמונה אזרחי. אם אתה חושב שאתה יכול לעשות יותר טוב ויש לך ביקורת על מה שקורה, אז תעשה. קח יוזמה ותעשה.׳ לי היה מאוד קשה עם זה. גם ההודעה הזו שגם אחרי 24 שנים בצבא שבהן עשינו לא מעט, מבחינת התא המשפחתי ומבחינת החיים. שוב להיות שליח ציבור? שוב לעשות למען? זה הפאן האחד. הפאן השני היה לוותר על חלקת האלוהים הקטנה הזו. ראיתי שמההיבט הראשון אני לא מצליחה לשכנע כי רוני הוא אדם שמאמין בחיים משמעותיים. הוא מאמין שאיפה שאתה יכול להשפיע ולעשות, אז תעשה ואל תשב כצופה מהצד. אז אמרתי אוקיי, אבל אי אפשר לתת את המקום הזה לקבלן חיצוני, זר. אני אעשה.

היה ויכוח מאוד גדול על איך אני אעשה את זה. איך? אין זמן חפיפה, אני לא מכירה את הדברים לעומק, אנחנו עומדים בפתחו של מסיק ראשון שגם רוני לא עשה בחיים. לא היה ידע גדול מסביב מבחינת גודל כזה של שטח ואזור כזה. אפילו שאנחנו במרחק אווירי של כמה כרמי זיתים, יש ליד צומת נפחא ויש בינינו ובין מצפה רמון. זה לא דומה, זה פשוט מדהים. מבחינת הזנים, איך הם מתנהגים, מבחינת מערכות ההשקייה. הכל נעשה בצורה כל כך מקצועית, וכל כך מסודרת, אי אפשר היה לקבל משהו בערך מאחרים. החלטתי שאני לוקחת את זה ופשוט קפצתי למים. אני תמיד אומרת שאם הייתי יודעת כמה זה עמוק וכמה זה קר, אולי לא הייתי קופצת. אבל, מרגע שקפצתי הרגשתי שאני כן רוצה להחזיק ראש ואני כן רוצה ללמוד לשחות בתנאים האלה. זה מעניין ומאתגר ואני רוצה לשמור על החלום הזה. ככה התחיל הרומן שלי עם השטח. 

רותי: את יכולה להגיד מה היה הדבר הכי קשה בתהליך?

שמחה: אני חושבת שהדבר הכי קשה בתהליך היה גם קשה אבל גם מאוד ממלא מאנדרנלין. ללכת אל הלא נודע. הלא נודע מהמקום הפיזי, מה ידרש ממני, כל הזמן בתלמים ודברים לא מתוכננים. גם קושי פיזי וגם יצירתית ומנטלית. בהתחלה אין לך כלים וכל ניסיון וכל פתירת בעיה מביאה איתה עוד כלי ועוד ביטחון. אחד הדברים הכי קשים בתוך הדבר זה, היה להיות לבד, פשוט לבד. באותו רגע אתה לא יכול להרים טלפון לרוני, אתה יודע שגם הוא מתמודד עם דברים לא פשוטים, הוא לא זמין. אני יכולה לדבר בשבחם של חקלאים פה באזור, שאיפה שנקלעתי ממש לצרות וקשיים טכניים, אז היה מה שנקרא חבר טלפוני, או אפילו חבר שמגיע לפה מהחקלאים. אם זה עם חלק להחלי, אם זה לתת עצה, ואם זה אפילו לעזור במשהו פיזי. לפתוח עכשיו צנרת שלא הצלחתי לפתוח. להיות לבד באותו רגע, עד לרמות של בכי או רגע לפני יאוש. חורף, קר, עצים נופלים ואתה תוקע בזנטים. היו חוויות מאוד, מאוד קשות. היום אנחנו צוחקים על חלק מהן, אבל כשאני נזכרת בזה אני נחנקת. גם מהתרגשות וגם מדמעות. זה לא היה פשוט.

אם אנחנו מדברים על קושי, כשאנחנו יוצאים רגע מהשדה, אני יכולה להגיד גם שהיה קושי ברמה הרגשית עם הבית. זה תבע ממני כל כך הרבה העבודה פה בשטח, שכל הזמן היו לי ייסורי מצפון ורגשות אשם. איך מפצים על זה, אם חיפשו אותי ולא הייתי זמינה. היום התאומים גדולים וכבר סיימו י״ב. זה אחרת, קשיים אחרים. זה לא דומה למה שהיה לפני 7 שנים. שאתה מרגיש שאתה ממש, ממש משלם מחיר ואתה כל הזמן לא בטוח שזה שווה את זה. אתה נקרע, פשוט נקרע.

רותי: הם קשורים למקום הזה? הם עוזרים, עובדים?

שמחה: זה מעניין. כשהן היו קטנים ורוני היה פה הם היו מגיעים עם האופניים. עשינו פה טקס חניכה כשנטענו, טקס נטיעות עם כל הכיתה ובית הספר הדמוקרטי. היה פה הפנינג מאוד, מאוד כיפי לילדים ונעים. לאט, לאט התרחקו מהמקום הזה. הם אפילו ידעו להסביר את זה ולהגיד ׳אמא זו אהבה שלך, אהבה של אבא.׳ לנו לא בא לעבוד בשטח חקלאי בחום, בחמש בבוקר, באבק. אנחנו חרוצים, אבל בא לנו חברה.׳ הם עבדו במרכז המסחרי.

דודו: אולי תספרי לנו קצת על השגה הלימודי שיש כאן. בעצם מאיפה הגיע הרעיון ומה המטרה שלו?

שמחה: שדה הלמידה, כל הרעיון שלו הוא לספר את ההתמודדות שלנו כחקלאים במדבר. המקום שאנחנו נמצאים בו, יש בו חלונות וצוהר של ממש, 360 מעלות שהוא נמצא במרכזו. אם אנחנו עושים סיור בנושא חקלאות קדומה וחקלאות עכשווית של היום, נכנסים אחר כך למקום להרחיב ולשאול שאלות. החל מהאם זה כלכלי להיות חקלאי במדינת ישראל היום, וכלה במצוות של תורה, מצוות התלויות בארץ ישראל על פי היהדות. בין לבין, גם כל הנושא של סביבה, של אקולוגיה. אין סוף מידע זורם וידע, למקום הזה. הוא באמת אין סופי. אתה לא מפסיק ללמוד. האפשרות להיות בתוך מבנה בלב השדה, ולאפשר את זה, להזמין אנשים, זה חלק מהתוכנית הכלכלית. לעשות את הסיור, לארח, לטעום שמן זית ולהכיל פה את כל הנושאים שדיברתי עליהם קודם. אפשר לשבת על כוס שמן זית ולדבר, אפשר לשאול שאלות וללבן.

רותי: וזה כבר מתממש.

שמחה: זה כבר ממש מתממש, כן. יש קבוצות, יש סיורים. זה מדהים לראות. היו פה קבוצות של בה״ד 1 שהגיעו. שילבנו סיור עם שיחה והתנסות חקלאית. ניכוש, גיזום, קצת התנסות. בעצם אנשים שמגיעים בקבוצות, כל אחד מושך לכיוון שלו, של מה שמעניין אותו. הדברים קורים פה באמצע שדה הלמידה.

רותי: זה ממש גישור בין שני התחומים. תחום החינוך שהיית בו, והחיבור שלו היום לתחום החקלאות.

שמחה: בהחלט. אני לא בטוחה שכשרוני כתב את התוכנית הכלכלית של שדה הלמידה אל מול החקלאות, הוא חשב שכל כך הרבה חינוך וכל כך הרבה תלמידים יעברו פה. הוא כן כיוון לבית ספר לקצינים ולפרויקטים משותפים עם הצבא. תרבות יום א׳ שעושים מדי פעם בתי הספר של הצבא. הוא כן כיוון לזה וכיוון לקבוצות מכל סוגי האוכלוסיה. כשאני הגעתי לקחתי את זה עוד צעד אחד קדימה מבחינת חינוך. מתוקף היותי מורה לחינוך גופני בבית הספר במצפה, פשוט הזמנתי את הכיתות, את התלמידים להגיע לפה ושאני אארח אותם. מתוך זה הגיעו תוכניות של תחומי עניין, של מנטורינג. הם באים פעם בשבוע והם איתי במהלך כל היום, ממש צמודים אליי. סיום שנה, התנסות בטעימת שמן זית לילדים. זה דבר לא פופולרי פה וראינו שיש מקומות בחוץ לארץ, בספרד, יש עיירה שלמה שיש לה תוכנית לימודית מגיל הגן ועד י״ב, שכל כולה סביב הנושא של עצי הזית ושמן הזית. עד לרמה שהם ממש מעודדים ואפילו תומכים בלימודים אקדמיים בכל דבר שירצו ללמוד, ולו רק כדי שיחזרו אחר כך לעיירה. ממש מגיל הגן. החל משיר על עץ הזית וריקוד, ועד לרמה של ביוטופים ומגמות ביולוגית ופיתוחיות ופיתוחים טכנולוגיים בנושא של חקלאות. 

רותי: אני רוצה לשאול אותך משהו בקשר ליתרונות של שמן הזית המדברי. מה היתרון לגדל פה בדרום את עצי הזית. אני יודעת שהם מחזיקים מעמד יפה, אבל האם לשמן הזית יש יתרון כשהוא כאן?

שמחה: אני לא יודעת אם יש לו ערך מוסף על זה שהוא מדברי, אני חייבת להגיד, לפחות מהבחינה המדעית. מה שאני כן יכולה להגיד זה שבשנים האחרונות מבינים שהטעמים של שמני הזית והזנים, מתנהגים שונה על פי סוג הקרקע ותנאי האקלים. לכן הטעמים של שמן הזית במגבר, הטעמים שיוצאים הם שונים מאותו הזן במרכז או בצפון. זה מעשיר ומגוון לנו את ריחות וטעמי שמן הזית. לכן חשוב לי להדגיש שזה הערך המוסף שלו. הוא מגיע מהדבר, הוא גדל באדמת לס, ההשקייה היא השקיית שלחין ולא בעל. אנחנו לא מתפללים לגשם כדי להתחיל למסוק. זה מאוד מדויק כמות המים שמשקים בה את עצי הזית פה. אפשר לשלוט באיזון של המרירות ושל החריפות. זה בעצם מה שמיוחד בגידול של החקלאות במדבר של הזיתים.

רותי: כנראה שלא רק את חושבת ככה, כי השמן שלך זכה בכל מיני פרסים. 

שמחה: לא חשבתי שאגיע למקום של תחרויות ולא כיוונתי לשם. רציתי לעשות הכי טוב שאפשר, אבל הסקרנות והעניין, זה חלק ממני. ההתלהבות של לעשות את מה שאתה עושה ולרצות לדעת עוד ועוד, הביאה אותי לקורסים מקצועיים. בקורסים אתה שומע על תחרויות ואתה מבין איך טועמים ואיך מריחים את השמן ומה הפרמטרים. אתה מגלה עולם ומלואו, כמו עם היין. עניין אותי באמת לקבל משוב מקצועי על השמן שלי. עודדו אותנו, אותי בכל אופן לשלוח. 

באמת עם האוכל בא התיאבון. אתה שולח לעוד תחרות ואתה מקבל משוב גם על הזן הזה וגם על הזן הזה. אז במסיק הבא או לנסות לשחזר ולעשות אותו דבר, כי המשוב היה טוב. או, לנסות לשנות קצת מבחינת הטעם שיהיה יותר עשבוני, או פחות, או לאזן. אתה מחפש שוב את המשוב. ככה אתה מגיע לתחרויות ואתה נהנה מהקולגות ומהידע שמצטבר ומתנקז לשם. אני שמחה בו.

דודו: אני חושב שיש הרבה מאוד אנשים שרוצים לדעת אילו זנים את מגדלת. את מדברת על טעמים, את מדברת גם על בלנדים מן הסתם, אז אולי גם תרחיבי על כך.

שמחה: אנחנו מגדלים פה שלושה זנים של זיתים. יש לנו את הפיקואל שהוא זן ספרדי שמגיע בעיקר מדרום ספרד, יש לנו את הסורי שהוא לא מסוריה כמו שזה נשמע, טוענים שזה בעצם צורי, מלבנון וזה שיבוש של ס׳ וצ׳. הוא מאוד נפוץ בגליל וברמת הגולן. יש לנו גם את הברנע שהוא פיתוח ישראלי. הרעיון היה באמת לטעת את שלושת הזנים כדי לא לשים את כל הביצים בסל אחד, ולהנות ממגוון של טעמים וריחות. כל זן, יש לו טעם וריח שונים ויש להם יתרונות וחסרונות גם, לכל זן. גם מבחינת איקלום והיכולת להיות במדבר. חיפשנו דברים שיכולים להחזיק והם לא כל כך רגישים אם האדמה מלוחה ותנאי הקיצון שיש פה. אגב, אם יורשה לי לומר, תנאי הקיצון שיש לנו מבחינת הגובה במצפה רמון. לילות קרים וחום ביום, הם אופטימליים ונהדרים כמו ליין גם לשמן הזית ועצי הזית. זה חשוב לומר. 

מבחינת הבלנדים, בתחילת הדרך רצינו לעשות בלנד שכולל את שלושת הזנים, בלנד הבית. עשינו המון טעימות ובסופו של דבר הבנו מנסיונם של אחרים, אחרי שטעמו את השמן של הפיקואל, וייעצו לנו וגם אנחנו הבנו מהטעימות, שלא לערבב את הפיקואל עם שום זן אחר, להשאיר אותו 100% פיור פיקואל. יש לו טעם ייחודי מאוד ומרקם עשיר. החלטנו לא להכניס אותו לבלנד, אלא להפריד אותו. את הסורי והברנע אנחנו כן עושים בלנד ביחד. שני שליש של ברנע ושליש של סורי. ככל שעצי הזן הסורי גדלו, היה לו הכי קשה להתאקלם פה, לסורי, אז הייתה לנו אפשרות לעשות גם סורי לבד. הבנו שהוא למעשה הכי עדין פה למרבה הפלא ובניגוד למה שקורה ברמת הגולן. הוא נחשב לזן מר וחריף, פה הוא עדין.

דודו: אנחנו מדברים פה על ידע של חקלאות מדברית. אתם בעצם חלוצים בעידן הזה שאנחנו נמצאים בו. אם יבוא מישהו וירצה להקים כרם, היכן שהוא באזור, כי שטחים לא חסרים פה. תהיה לו נקודת התחלה טובה יותר, או שאנחנו עדיין נמצאים בשלב כזה של ראשוניות?

שמחה: אני חושבת שבהחלט יש נקודת התחלה טובה יותר. יש כאן עוד כרמים שבמהלך העשור הזה, מאז שהגענו לקרקע, יש עוד כרמים שנטעו לא רחוק מאיתנו. גם בשפת מדבר, וגם בירוחם. הם היו פה, הם שמעו את מה שיש לנו להגיד. בסוף זה גם הרבה ניסוי וטעיה של המקום עצמו, אבל בהחלט יש נקודת התחלה טובה יותר לחקלאים שיגיעו. כל הזמן אנחנו לומדים. מבחינת הלמידה, 10 שנים זה לא זמן ארוך. תנאים המדבר חוזרים על עצמם. קיץ, חורף, בעצמם משתנים משנה לשנה. מי קולחין, העשרת הקרקע. אם הקרקע משתנה במשך השנים, זה משהו שהוא עדיין בלמידה. אני לא יכולה להגיד ב-100% למישהו שבא, תעשה כך וכך. אבל, יש את הידע שלנו שנצבר ותקח את זה בחשבון ושיהיה לך בארגז הכלים. מי שכן יכול מבחינה מדעית לשפוך אור קצת יותר על מה שנעשה פה, זה באמת החברה שמלווה אותנו, חברת נווטים. משה ברונר ואלי סימנסקי, אגרונום ומהנדס מים וקרקע שגם אוספים נתונים לאורך השנים ועושים הצלבות משנה לשנה. יכול להיות שאיתם ניתן להגיע לחיתוכים יותר מדויקים ולקבל יותר ידע על הפרויקט החקלאי הזה.

רותי: איך המקום יראה בעוד 10 שנים?

שמחה: הלוואי שהייתי יכולה לראות את עצמי בעוד 10 שנים עם אותן כוחות שיש לי עכשיו. אני חושבת שלחיות עכשיו, ולא רק לחיות חלום, זה משהו שהבנו. כשאתה חי חלום, תנסה כמה שיותר מהר, לחיות את החלום הזה. לשאוף לגעת בו. גם אם זה לזמן קצר, גם אם זה בקצה שלו, זה מה שנקרא לחיות חיים משמעותיים, זה באמת אומר לחיות את החלומות שלנו. מה יהיה בעוד 10 שנים? אני רוצה להאמין ואני רוצה לחלום שגם אם זה לא תהייה אני, שעדיין תשאר פה פינת חמד של חקלאות מדברית. שעדיין יארחו פה אנשים שילמדו ויחוו את החוויה, וילמדו איך שמן זית נעשה, וילמדו את התהליך ויטעמו שמן זית וידעו להעריך שמן זית טוב. אם אני אהיה פה, הלוואי שאני אהיה באותה ההתלהבות. ואם אני לא, אז הלוואי שמישהו אחר שמתלהב לא פחות, יחזיק במקום הזה.

אני אשמח לדבר על משהו שמאוד, מאוד מעסיק ומעניין אותי, מתוך מקום של חיבור, של התבוננות, חשוב מאוד לדבר על, כשמדברים על חקלאות אינטנסיבית או מסורתית, או חקלאות שההקשר שלה הוא כלכלי. מבחינת הכמות, לא כמה עצים בשביל משפחה, או שתיים, אלא כמות מסחרית. כשאתה מדבר על חקלאות מסחרית, מאוד, מאוד חשוב לדבר באותה נשימה, על לשקול באיזה אמצעים אתה לא רץ כל הזמן אל המסחריות, אלא איזה מחיר יש לזה בכל מה שקשור בסביבה, אקולוגיה, בעלי חיים והשתלבות עם המקום. לא להיות דורסני ולא למהר לעשות שיקולים מתוך המסחריות. אני חושבת שמתוך השנים שאני פה, זה משהו שלמדתי אותו, לחכות רגע. גם אם ייעצו לרסס, גם אם ייעצו לעשות אקט כזה או אחר שהוא דרסטי, אתה לוקח רגע נשימה, שומע עוד דעות. לא בטוח שצריך לעשות את זה באותה שנה. יכול להיות שבאותה שנה היה איזשהו תנאי קיצוני ולא היה מספיק את סוג העכביש שיאכל את הכנימה הזו. למה לשטוף את כל העץ בחומר קטלני. יכול להיות שבשנה הבאה ירד יותר גשם, יהיו יותר עכבישים ויהיו יותר בעלי חיים שיאכלו את הכנימה, וזה יתאזן לבד.

אני חושבת שהנושא של התבוננות והכרת השטח שלך, הוא טיפ מבחינה חקלאית, סביבתית, זה טיפ מאוד, מאוד חשוב למי שעוסק בזה. זה חוזר אלייך בדרך אחרת ואתה נמצא כל הזמן במלחמה. עדיף לשקול את הדברים טוב. גם דברים שנחשבים אורגניים לכאורה. גם זרחן שהוא חומר קטלני, נחשב אורגני. אבל, הוא קטלני ויכול ליצור מוטציות בבעלי חיים וכל מיני דברים שאנחנו לא רוצים אותם. גם בתחום האורגני, צריך לחשוב טוב ולא להתבייש. לשאול, לשאול ממש, להתעניין כאילו אתה דוקטור בחקלאות אורגנית. להתעניין עד לרמה של באיזה איבר בחרק זה פוגע, האם זה יפר איזון מול בעלי חיים אחרים. צריך לשאול את השאלות ולא לעשות דברים כי אמרו. אפילו לשקול לא לעשות בכלל ולראות אם הדברים חוזרים על עצמם בשנה שאחרי. אם יש משהו שמשך אותי מאוד להתבונן בו ולראות, זה הנושא הזה של איך אני משתלבת פה בסביבה. אמנם אני מסחרית וזה 80 דונם, אבל אני לא רוצה להיות דורסנית ולא רוצה להשאיר אחרי חורבה.

רותי: זה מתחבר לי למה שסיפרת לי לגבי שנת השמיטה. הכרם שלך הוא מהבודדים שעשה את שנת השמיטה כהלכתה. את יכולה לספר על זה? גם, כשהסתובבתי פה ראיתי תכנון לקיני תנשמות. שוב, התמודדות אקולוגית עם הבעיה. את מדברת ועושה. הכרם פה הוא באמת כרם אקולוגי. 

שמחה: כן, גם אם אין לי את החותמת של המועצה לאורגני, אני חושבת שזה בכלל לא העניין, זה עניין של תפיסה. הדבר הכי חשוב הוא להבין מה אתה עושה. אם אנחנו מדברים על התנשמות. דיברתי על זה במאת לפני יום, בנושא של איך מעט ממזערים את אוכלוסיית הפסמונים ששילשה, או ריבעה את עצמה מתחת לעצי הזית. האם זה באמת הם אלו שעוצרים קצת את הצימוח של העץ מתוקף המנהרות שהם חופרים מתחת לעצים ומייבשים את בתי השורשים. בינתיים הספקתי קצת לשאול ונאמר לי חד משמעית, שאין להכניס תנשמות. מי שהכניס את ההדברה הביולוגית של תנשמות מול מכרסמים, הגדיר את זה לפני כמה שנים לפני כמה שנים באופן מובהק, שלא עוברים את קו קריית גת או באר שבע. אני לא סגורה על זה. אבל אי אפשר, אחרת זה פוגע באוכלוסיית המכרסמים במדבר. יש לתנשמות כמות מסוימת שהן אוכלות, ואם לא יהיה להן מספיק, הן ילכו לקוצן, או לבעלי חיים אחרים שאנחנו רוצים אותם, שהם נדרשים למקום ואנחנו לא רוצים שיעלמו. 

אז נפסל על הסף הסיפור של התנשמות. אבל, זו בדיוק הדוגמה של לשאול, להתעניין, לאסוף. עוד חוקר, עוד חוות דעת, רשות שמורות הטבע, מה יש לכם להגיד, מה המחקר האחרון שיצא? איך מתמודדים? אולי לא צריך לעשות כלום והם פשוט ימצאו בתים אחרים ובגלל שעכשיו עונת הרבייה אז היו כל כך הרבה. צריך לנשום, מה שכל כך חסר לנו בחיים האינטנסיביים שלנו היום. פה צריך לברך ולהודות על זה שאתה נמצא במקום שמאפשר לך לנשום, אז תנשום.

רותי: זמן מדבר.

שמחה: זמן מדבר, בדיוק. אל תרוץ. 

רותי: שנת השמיטה מתחברת בדיוק לעניין הזה של זמן המדבר.

שמחה: אני חושבת שזו הייתה השנה השנייה של המסיק, או שנה שלישית. בשנת השמיטה השנייה בעצם, הגיעו אליי משגיחי הכשרות וביקשו ממני לחתום על היתר מכירה, מה שתמיד עושים בשנת שמיטה. קצת בדקתי וקצת שאלתי אם יש לי אלטרנטיבה אחרת ואמרו לי שאפשר לשמוט שמיטה מלאה. ברגע שאמרו לי שיש לי אלטרנטיבה, אז אמרתי אוקיי, בואו נלמד מהי האלטרנטיבה ומה זה אומר. התחברתי למקום היות פילוסופי והרוחני של שנת השמיטה. לא ידעתי הרבה והייתי צריכה ללמוד מה זה אומר בפועל. המשפט שנאמר הוא באמת, שבשנת השמיטה אתה שומט את הקרקע, אתה יוצא מהלופ הזה שבו אתה אחראי להכל, ואתה זז הצידה. אתה נותן מנוח לקרקע וגם לעצמך כחקלאי, ואתה לומד כמה דברים. אתה לומד לימודים ממש, אתה יכול להתפנות ללימודים החל מחקלאות ועד תורה על שנת שמיטה ומה זה אומר. אתה לומד גם שהכל קורה גם בלעדייך. העונות הן אותן עונות, העץ ממשיך לגדול. הכל ממשיך להתקיים. זה מכניס אותך לפרופורציות ולמקום של צניעות מטורפת. 

אהבתי את זה מאוד. לקחתי את זה כמשהו לחיים וכמובן ביחד עם הדאגה הזו שלא יקרה חלילה משהו לשטח שהוא בלתי הפיך. קיבלתי על זה חיזוקים. אם היה משהו שהיה בו איזשהו חשש שהוא בלתי הפיך ויגרום נזק, הותר ואושר לעשות מה שצריך לעשות. זה לא הרעיון, הרעיון הוא לא להזיק לשטח החקלאי, אלא באמת לעצור ולהסתכל מה קורה מסביב.

רותי: טוב, שמחה, תודה רבה.

שמחה: באהבה.

רותי: היה לי מאוד מעניין, שיהיה בהצלחה ותודה שהתפנת.

שמחה: תודה, תודה.

דודו: תודה על הזמן וגם על המקום המדהים הזה. להזכיר לכם, כל התוכניות שלנו נמצאות באתר midbar.org וגם ב-itunes וב-spotify. רותי תודה, שמחה תודה.