ראיון עם עומר רז

 תקציר

עומר הדריך בבתי ספר שדה הר-הנגב ואילת והתנסה בחיים בסביבה עירונית מדברית

הוא למד בטכניון ובאנגליה תכנון עירוני ועוסק כיום בתכנון של ערים במדבר. השיחה עוסקת במחקר שערך בישראל בנושא וכן בתובנות שלו מניתוח ערים מדבריות בעולם

מראיינים: דודו רשתי ורותי גוזובסקי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

קבצים נילווים
קישורים

כתובת אימייל: omeraz100@gmail.com

 תמליל

דודו: דעת מדבר, יש לנו היום את הכבוד לראיין את עומר רז, שלום עומר.

עומר: אהלן.

דודו: שלום רותי.

רותי: שלום דודו, שלום עומר.

דודו: עומר עוסק בתכנון, תכנון עירוני. המיקוד שלו הוא אזורים מדבריים. השיחה שלנו היום תעסוק בנושא הזה.

רותי: עומר, אנחנו מאוד, מאוד שמחים שהגענו אלייך. אנחנו תמיד שואלים מאיפה באת ומה הביא אותך לנושא המדברי. אולי פשוט תספר קצת על עצמך.

עומר: אני לנושא המדברי הגעתי בעקבות זה שהגעתי לשנת שירות בחברה להגנת הטבע בבית ספר שדה הר הנגב, במצפה רמון. הייתי שם מדריך. בית ספר שדה ממוקם ליד מצפה רמון. זו חוויה שמשפיעה עלייך, לעבור למדבר פתאום, בגיל יחסית צעיר. אני עירוני. אני גדלתי בחיפה. תמיד כל החברה להגנת הטבע שם, כולם קיבוצניקים, מושבניקים, כולם מחוברים לשטח ואני הייתי קצת יותר outsider מהבחינה הזו. מצאתי את עצמי מאוד נמשך למצפה רמון עצמה. מצאתי את עצמי נוסע הרבה פעמים באופניים מבית ספר שדה, דרך החורשה, למצפה ומגלה שם את הפינה, המכולות של סלומון ומלון ישרוטל, שבעצם זה שיכון שהפך למלון. חשבתי שזה רעיון נורא מעניין. נורא אהבתי ללכת ביום שישי לעשות קניות בסופר כי אתה מכיר את כולם במצפה תוך רגע, נורא אהבתי את זה שזה עיירה קטנה. אחר כך הייתי בצבא, ושכהשתחררתי היו צריכים מדריך בוגר באילת והלכתי מיד. באילת הדרכתי שנה, שנה וחצי. את העיר אילת אני גם מאוד, מאוד אהבתי. אפילו שזו עיר קשה, יותר גדולה ממצפה רמון. בגלל כל הקונפליקטים של התיירות עם התושבים הוותיקים שם. 

בעצם יש שם שתי ערים. ככה תמיד הרגשתי. העיר התיירותית למטה, למעלה שם, עם פלאפל       הלב הרחב, העיר הישנה עם דווקא בתים מעניינים וכל מיני ניסויים אדריכליים כמו הסינג סינג שעשו שם, כל מיני שיכונים ניסיוניים שעשו שם בשנות ה-50. המדבר ועירותיו מאז שבו אותי ונשארתי להתעניין בנושא הזה. הלכתי ללמוד בטכניון הנדסת סביבה שזה סוג של הנדסה אזרחית עם נושאי סביבה. שילוב של הרבה דברים. תרמודינמיקה, פיזיקה. פרויקט הגמר שלי בטכניון היה בנושא של אנרגיה מתחדשת. עשיתי תכנון לאנרגיה גיאותרמית קטנה, כאילו תכננתי מפעל קטן בחוף עין גדי. חשבתי שזה יהיה מעניין. הלכתי לעבוד בייעוץ לבניה ירוקה. עבדתי בשתי חברות בארץ שנותנות כזה ייעוץ בכל הארץ ובכל סוגי הפרויקטים.

 מאוד שמחתי שקיבלתי כמה פרויקטים מדבריים. עשיתי פרויקט עם רשות שמורת הטבע בים המלח. גם ייעוץ לאחת השכונות החדשות שמתכננים במצפה רמון האמת, השכונה הזו, כשראיתי את התוכניות שלה, כתבתי מכתב שלא קיבלתי עליו תשובה ליושב ראש המועצה במצפה רמון. כתבתי לו שאני חושב שחבל לפתח את מצפה רמון ככה. יש שכונה שרצו למקם בצפון מזרח מצפה. ממזרח לכביש 40. שכונת וילות כזו, דונם לכל מגרש. מאוד עניין אותי הסיפור הזה של שימוש בקרקע במדבר. במצפה רמון, הם היו מאוד נדיבים בקרקע. מה אכפת להם, יש להם הרבה. יצא לי לייעץ שם. לפני שנתיים עברתי לצורך לימודים ללונדון. סיימתי תואר שני בתכנון עירוני סביבתי. sustainable urbanism. את פרויקט הגמר שלי, עשיתי בנושא ערים מדבריות. הייתי צריך ליצור איזושהי תוכנית, התוכנית שלי הייתה על מצפה רמון. מקרה הבוחן שלי היה מצפה רמון. איך להרחיב את מצפה רמון.

הייתי צריך לחקור הרבה דברים שאני מאוד אוהב. בין השאר, את מצפה רמון, את ההיסטוריה שלה, איך היא התחילה מאיזשהו פרויקט קואופרטיבי אידיאולוגי, לעיירת מכרות, משם לאחת מערי הטקסטיל של הנגב, משם בשנות ה-80, עם כניסת הצבא שם, למן עיר מגורים, בעיקר להרבה אנשי צבא. בשנות ה-90 הדעיכה של התעשיות המסורתיות, אבל מגיעים לשם הרבה עולים מרוסיה. בשנות ה-2,000 התחלת התיירות ובעצם ההסבה של כל העיר לכיוון תיירות מדברית. זה היה מאוד מעניין. אני חושב שמה שנדבר עליו, זה בעיקר על זה, על תכנון מדברי במדבר.

רותי: אני כתושבת מצפה רמון, רוצה לתפוס, לא טרמפ, אלא הרבה יותר מטרמפ ולשאול אותך. יש תכנון לשכונה כזו, ראיתי אותו. התכנון זכה להתנגדויות, אני לא אכנס לענייני פוליטיקה. כרגע אין עדיין שכונה, אני רוצה לשאול אותך, מה התכנון הנכון לעיירה קטנה מדברית כמו מצפה רמון, או כמו העיירות שבדקת. מה נכון, כשאנחנו מדברים על תכנון של מקום מדברי כזה.

עומר: אני לא בטוח שיש תשובה אחת, אבל כדי לענות על השאלה, אני אתחיל לדבר על המחקר שעשיתי. הסתכלתי קצת על מה מאפיין ערים במדבר. מה גורם להן להיות שונות מערים אחרות. ברור שיש את העניין של האקלים החם. אקלים חם יש גם במקומות שהם לא מדבריים. גם תל אביב היא עיר באקלים חם בסך הכל. יש עוד משהו חוץ מהאקלים החם. כתבתי שמה שמאפיין ערים מדבריות מבחינת התנאים הפיזיים, זה לא רק האקלים, אלא גם בכלל מן סביבה עוינת. רוחות קשות, אם זה חום, זה יכול להיות חום יותר גדול וכבד מסתם חום, אבק, החיים הקשים של המדבר. יש את עניין המים, שזה עניין שכל ישוב מדברי, נגיד היום, במודרנה, אנחנו פותרים את זה. מצפה רמון מחוברת לרשת המים הארצית. אגב, לפי מה שאני יודע, היא הנקודה הכי דרומית שמחוברת לרשת המים הארצית. המים, לפחות בעבר היו בעיה גדולה. הם עדיין בעיה, גם היום כשמסתכלים על ערים מודרניות שמתפתחות, המים הם עדיין הבעיה. דבר נוסף שמאפיין ערים מדבריות, זה הבידוד שלהן. הן מבודדות.

בדרך כלל ערים נמצאות ליד ערים אחרות, או ליד ישובים חקלאיים, או ליד משהו. הרבה פעמים ערים מדבריות, הן לבדן במרחב. זה תלוי באמת גם במה הן עושות שם. הרבה פעמים ערים במדבר נבנו לאורך תוואי של סחר, ואז הן היו לאורך הדרך כמו הערים הנבטיות על דרך הבשמים. יש גם עניין של הגנה. דבר נוסף שאני חשבתי שהוא מאוד, מאוד חשוב, זה שערים במדבר, יש להן המון מרחב, המון קרקע. הדבר, בעצם כשמדברים על עירוניות, הדבר שהוא הכי בחוסר, בעיר, הוא קרקע. זה הדבר שאנחנו הכי רוצים, כל דבר אחר אנחנו יכולים לקנות. קרקע בעיר, תמיד יש מלחמה עליה. לעומת זאת, ערים מדבריות, מסביבן יש הרבה מאוד קרקע. כשדוד שלי פעם בא לבקר אותי במצפה רמון, הוא הסתכל על מצפה רמון, בעוד שאנחנו יוצאים מערבה לכיוון בה׳׳ד 1 והמטווחים שלהם, והוא אומר לי ׳למצפה רמון, יש הרבה מקום להתרחב׳. אני חשבתי שחבל, חבל על המדבר, אבל אני חושב שזו התפיסה. כשאנשים מסתכלים על ערים הם אומרים ׳וואלה, באמת יש כאן המון פוטנציאל, אפשר לבנות איפה שרוצים.׳

כל התנאים האלה, למה הם גורמים? הם גורמים בדרך כלל לשימוש מאוד אינטנסיבי בקרקע. זאת אומרת, ערים במדבר נוטות למה שאנחנו קוראים פרוור. אני בדקתי וראיתי שלמשל בין תל אביב, ירושלים ובאר שבע, הצפיפות האנושית פר קילומטר רבוע, באר שבע היא צפופה פי 8 עד 10 פחות ממטרופולין גוש דן. לא רק מתל אביב, גם מירושלים, בערך אותו סדר גודל. באר שבע, גם בתור עיר מדברית, היא מאוד לא צפופה. זה גורם לשימוש אינטנסיבי באנרגיה. כשאנחנו מדברים על אנריגה, זו אנרגית חשמל, או אנרגיה לחימום, או לקירור, אנרגיה לתחבורה. כשאנחנו מתפרשים, אנחנו בדרך כלל משתמשים המון באנרגיה. הערים המודרניות במדבר, הן הערים הכי פחות סביבתיות. כשהתחלתי את המחקר, יצא לי לקרוא על אבו דאבי ודובאי שהן הערים שבדרך כלל בודקים היום, הן נחשבות הערים הכי פחות סביבתיות בעולם. מבחינת שימוש במשאבים טבעיים פר תושב, הן מאוד בזבזניות.

עוד דבר שהתנאים האלה גורמים, זה להיות תלויים חיצונית. הן צריכות הרבה פעמים מים שיגיעו אליהם מאיזשהו מקום, אנרגיה צריכה להגיע אליהם בקווי מתח כמו קו המתח הגדול שתכננו, ואני חושב שכבר נבנה במצפה רמון בזמנו. היה מאבק נגד קו המתח הענק הזה שהרס את הנוף של המכתש. עוד דבר שזה גורם וזה משהו מאוד התעניינתי בו, זה שזה גורם לתלות ברכב פרטי. אני חושב שתושבי מצפה רמון יכולים לראות את זה. מצפה רמון היא עיירה קטנה, ועקרונית אפשר ללכת בה ברגל. אבל, אנשים נוטים לנסוע ברכב כיוון שחם, כיוון שהיא לא בנויה להליכה ברגל וכיוון שאפשר. כשיוצאים ממצפה רמון ומסתכלים על ערים מדבריות אחרות, כמו אבו דאבי, דובאי, או כמו ערים אמריקאיות מדבריות כמו לאס וגאס או פיניקס. רואים שהתלות ברכב פרטי הוא הדבר שהכי מאפיין אותן. פעם מישהו שגדל באבו דאבי סיפר לי שבאבו דאבי, אם אין לך רכב ארבע על ארבע ענק, אז משהו לא בסדר איתך. אלו ערים שגדלו על נפט זול. התלות ברכב פרטי היא מאוד חזקה. 

בסופו של דבר, הדבר הזה גורם לערים שהן לא הליכתיות שזה משהו שמאוד אוהבים לחקור אותו, הליכתיות בעיר ומה גורם לאנשים ללכת בעיר שזה גם דבר מאוד סביבתי וגם מאוד בריא. זה גורם לערים הלאה להיות לא חסינות, אלו ערים מאוד פגיעות לא רק סביבתית, אלא גם כלכלית, וגם חברתית. חסר לערים האלה חוסן מכל הבחינות בגלל שהן תלויות בדברים חיצוניים. אני חושב שמצפה רמון היא דוגמה מאוד טובה לזה. היא מאוד מושפעת ממה שקורה בחוץ כי היא תלויה בזה. בסופו של דבר זה גורם לערים האלה להיות לא סביבתיות. בזבוז משאבים טבעיים. במחקר שלי, עוד דבר שכתבתי עליו, זה הסיפור ששינויי האקלים רק מאיצים דברים כאלה. המדבריות גדלות בכל העולם. יש התרחבות של אזורי מדבר, בסהרה, באוסטרליה, באסיה, באמריקה. אזורי המדבר נהיים יותר קשים. יש עכשיו מגמה כלל עולמית של להתרחב. ערים מתרחבות בכל העולם. אני מצאתי שהמחקר הזה נהייה יותר ויותר רלוונטי בגלל שהמדבר גדל, האנושות גדלה, ההתרחבות העירונית לתוך המדבר, ושינויי האקלים, זה הזמן לדבר על זה.

אם נחזור לשאלה, וזה הנושא שרציתי לענות עליו, איך מפתחים ערים יותר טוב במדבר? קודם כל הלכתי והסתכלתי על ערים לא מודרניות, על ערים עתיקות, או לא מאוד עתיקות. מצאתי שאולי הדוגמאות הכי טובות לעירוניות מדברית לא מודרנית, קדם מודרנית, היא באיראן. באיראן יש היסטוריה של תכנון עירוני מאוד מתקדמת במדבר. כשמסתכלים על ערים כאלה, רואים, בדרך כלל הן צמחו מתוך המבנה הקלאסי של קרוואן סראי. קרוואן סראי הוא מבנה מלבני, מוקף סביבו בקומה אחת או שתיים, או מבני ציבור או מגורים. זה איזשהו סימן לאיך ערי מדבר התחילו כערי סחר. הקרוואן סראי התחיל כששיירות גמלים נכנסו לתוך העיר ואז הם סגרו את שערי העיר והיה לגמלים מקום לנוח ולאנשים להסתובב. בדרך כלל העיר מתחילה להתרחב מתוך הקראוון סראי, על בסיס כל מיני צירים שנבנים ממנו לכל מיני כיוונים. רואים שהערים האלה, להבדיל מהערים המודרניות שאנחנו רואים היום, מדבר או, לא מדבר, ערים שבנויות על קווים ישרים של כביש ישר ואז כבישים שחוצים אותו, למשהו שהוא יותר כמו קליפות כאלה. קליפה על קליפה, כשהקראוון סראי הוא המרכז. 

מה שאנחנו רואים בדוגמאות מערים קדם מודרניות, זה בניה לגובה. בניה לגובה במדבר, הייתה קיימת כנראה מאז שהייתה טכנולוגיה שאפשרה לעשות את זה. יש דוגמא מעלפת של עיר מימי הביניים, מהמאה ה-14, או ה-15 שקוראים לה שיבאם. זו עיר בתימן שיש בה מבנים בגובה 5,6,7 קומות. זה ממש רבי קומות. בגלל זה קוראים לזה לפעמים מנהטן של המדבר. הכל בנוי מלבני בוץ. הצליחו לבנות רבי קומות מלבני בוץ. למה בניה לגובה? הבניה לגובה היא מכיוון שאנחנו רוצים ליצור קניוני רוח, ובעיקר בשביל ההליכתיות, אנחנו רוצים ליצור צל. כמו שהבדואים אומרים שטוב צלע סלע מצלע עץ, בטח בערים שבהן אין מספיק מים לגדל עצים משמעותיים מספיק בשביל צל. צל משמעותי בערים מדבריות, מגיע מהבניינים עצמם. כדי ליצור רוחב צל של 3 מטר ביולי, אוגוסט, שיא הקיץ, כשהשמש נמצאת בזווית של 60, 70 מעלות מעל האופק, זה חישוב טריגונומטרי די קל. מגיעים לזה, שצריך בערך גובה של 10, 12 מטר, 15 מטר. זה בערך 3,4,5 קומות. זה מספיק כדי לעשות צל מצוין.

עוד דבר שרואים שעניין אותי, זה הדינמיקה בין שטח ציבורי, לבין שטח פרטי. זה נושא שהיום מאוד אוהבים לדבר עליו בתכנון עירוני. התכנון המודרני קצת השכיח את הסיפור הזה של שטחים ציבוריים עירוניים שהם לאו דווקא פארקים, אלא גם כל מיני שטחים קטנים שהם לא כביש. שטחים המיועדים לאיזושהי התקהלות. האמת, במצפה רמון גיליתי הרבה מקומות מאוד יפים כאלה. 

למשל, בשכונת עין עופרים, שכונה משנות ה-70 שבנויה מקוביות כאלה, יש שם פינות נחמדות. השכונה הזו, אני חושב שהיא עובדת יחסית טוב, היא מהשכונות המבוקשות של מצפה רמון. הקשר הזה יוצר קהילה. זה דבר שערים מודרניות הרבה פעמים מפספסות. זה מין תכנון עירוני מודרני כזה, קצת בסיסי. כשיש לך עיניים מהשטח הפרטי שלי, הגינה שלי או הגג, שאני יכול להגיע אליו מעל קומת הקרקע, אני יכול לראות איזה שטח ציבורי שבו יש אנשים. יש כל מיני מבטים מעניינים בתוך העיר וזה יוצר עירוניות טובה. רואים את זה בערי המדבר הקדם מודרניות.

אגב, עוד דבר שרואים שמאפיין ערים מדבריות, זה השימוש בגג. אתה יכול כמעט תמיד לצאת אל הגג, וההנחה, לפחות ממה שאני הבנתי, זה כשחם מאוד בפנים, לפחות בתקופה לפני המזגנים, פשוט ישנים על הגג. במחקר הסתכלתי, מערים עתיקות ומה שאפשר ללמוד מהן, שזה באמת דינמיקה בין שטח ציבורי לפרטי, בניה שהיא קצת לגובה, בניה מעניינת לגובה, בנייה מרקמית. כלומר, לא מגדלים. בניין מוארך לגובה של ארבע קומות, ממנו יוצא מלבן אחר בגובה של שלוש קומות. חצר פנימית של בית שנפתחת לחצר פנימית משותפת, שנפתחת למקום ציבורי יותר גדול. כל מיני קליפות, דינמיקה כזו. דבר אחרון בקשר לערים מדבריות, זה כשמסתכלים על ערים מדבריות, ויש תמונות  מאוד יפות מזה, הערים לא גולשות ונעלמות לתוך המדבר, אלא הן נחתכות. יש גבול ברור. זה לא רק באמת העניין שדיברתי עליו מקודם, האנרגיה והצפיפות הנמוכה שמובילה לבזבוז אנרגטי, אלא גם איזושהי תפיסה פסיכולוגית של העיר. יש ספר שנקרא the image of the city. הספר הזה מדבר על איזושהי מפה מנטלית שיש לכל תושב בעיר. כל אחד תופס את העיר קצת אחרת. בשביל ליצור מפה מנטלית טובה לעיר, גבולות ברורים הם מאוד חשובים. 

אני יכול להודות שמצפה רמון, לקח לי הרבה זמן עד שהיא הסתדרה לי בראש. השכונות שלה, שהרבה פעמים בנויות, אתה יכול לראות מה בנו בשנות ה-50, 60, 70 וכן הלאה. הרבה פעמים זה לא מחובר, והעניין הזה שזה לא מחובר והרבה פעמים השכונות גולשות אל תוך המדבר, כמו שכונת הר גמל החדשה, זה גורם דיסאוריינטציה. אני חושב שהסיפור הזה של קביעת גבולות הוא חשוב מכל מני בחינות. 

רותי: אני מאוד מזדהה עם התחושה הזו, אני לא נמצאת כאן הרבה שנים, ואני מרגישה שלא רק פיזית, מצפה רמון בנויה משכונות, שכונות. זה יוצר את התחושה החברתית הזו. המכתש עוזר לנו למצוא את הגבול הברור הזה. מפה דרומה, זה כבר לא ישוב, אבל כל הכיוונים האחרים הם פחות ברורים. אני מאוד מסכימה עם הגישה הזו.

עומר: נכון, במצפה רמון אתה יכול להבין פחות או יותר איפה במכתש, ואתה מבין בערך מה קורה איתך. כשכתבתי על המפה המנטלית של מצפה רמון, למצפה רמון יש כמה נקודות עגינה. אחת מהן היא מרכז המבקרים שזה מבנה מאוד מעניין. השני, שהפך להיות הסמל של מצפה רמון, זה מגדל המים. אגב, ממה שזכרתי כשסיפרו לנו על זה ואחר כך יצא לי לקרוא על זה, במצפה רמון, איפשהו בתחילת שנות ה-2,000 ליד מצפה, היה את האוזניים של מצפה רמון. אנטנות ענקיות שתושבי מצפה רמון אהבו אותן. כשלא היו צריכים אותן יותר, היה מאבק קטן כי ביקשו לא להרוס אותן.

רותי: בדיוק. המאבק הזה היה בהמשך לפארק הפיסול המדברי. חלק נכבד מהאנשים רצו להשאיר ונלחמו עד כדי לעמוד על הטרופו ולא לרדת. דקה אחר כך פוצצו את המבנים האלה ועד היום מדברים על הנושא הזה.

עומר: זה חלק מהסיפור הזה של התפיסה המנטלית של העיר, דרך עוגנים שיש לך בעיר. אני חושב שאחרי הטרופו, מה שתושבי העיר החלו להזדהות איתו זה מגדל המים.

דודו: עומר, זה מאוד מסקרן, מתוך כל מה שאמרת, לשאול את השאלה איך אנחנו למעשה צריכים לתכנן ולעצב ערים מדבריות. אולי תתן לנו דוגמאות של ערים מתוכננות נכון יותר, או פחות במדבר.

עומר: מבחינת דוגמאות, נכנסתי לעומק לתכנון של עיר אחת באיראן שקוראים לה שושטאר. זו עיר חדשה יחסית. זאת אומרת, זו עיר שנבנתה קצת לפני המהפכה האיסלאמית. זה שיתוף פעולה בין אדריכל מאוד מכובד איראני ומשרד אדריכלי אמריקאי. מי שעוד ייעץ שם ואני חושב שאולי קצת אדבר עליו כי הוא איש מעניין. יש בחור, איש שקוראים לו גדעון גולני. גדעון גולני היה פרופסור לתכנון עירוני בארצות הברית. יליד עיראק, יליד בגדד. השתמשתי בספרים שלו הרבה במחקר. הוא כתב משהו כמו 40 ספרים בנושא של תכנון עירוני, מדברי. הוא קורא לזה urban planning in arid environment. בגלל שהוא ייעץ בפרויקט הזה של שושטאר, יצא לי לראות הרבה מהדברים. הספר היחידי שלו שראיתי שתורגם לעברית זה ספר שהוא כותב על הרובע היהודי בבגדד. הרובע היהודי הקדום. הוא עלה והיה מהמקימים של קיבוץ בארי בנגב. הוא מאוד הסתקרן מהנושא של אדמת הלס. המומחיות שלו הפכה להיות תכנון של ערים תת קרקעיות. הוא הסתקרן מהנושא הזה חבל על הזמן והלך לסין, שם גם למד סינית כי בסין יש להם גם אזורי לס מאוד גדולים. 

הוא הסתכל על תכנון של ערים שהן חלקן בתוך האדמה, מבחינה אקלימית יש לזה יתרונות גדולים. יש לזה גם חסרונות וזה שאין לך חלונות בבית ואין לך רוח, אבל קריר ונעים לא משנה באיזו עונה. הספרים שלו מחולקים. הוא כותב על תכנון עירוני מדברי בישראל, בארצות הברית ובאיראן. העיר הזו בעיר נחשבת כאולי התכנון המודרני הכי מוצלח, אף על פי שהיום העדויות מזה זה שכמו הרבה מקומות, העיר לא באמת עובדת כמו שתכננו אותה, יכול להיות שזה גם מסיבות חיצוניות. איך היא עובדת? הנושאים שדיברתי עליהם קודם, מיושמים בצורה מופלאה. העיר כולה מדורגת בכמה גבהים, העיר מתנהלת בכמה גבהים. יש את גובה הקרקע, גובה אחד מעל שזה הגגות שמעל הקרקע, ויש עוד נדבח של עוד גבהים שיוצאים ממנה, שבולטים ממנה. כשבן אדם הולך, הוא הולך גם למעלה, גם למטה, יש לו מבטים מעניינים.

לכל דירה יש חצר פנימית מאחורה ויש שביל מקדימה. זה לא ממש בנוי כשתי וערב, אלא יותר כקליפות כאלה של נכנס ויוצא. הם משמשים בעיר בכל מיני חומות שיוצרות, החומה היא לאו דווקא לא עבירה, יהיו בה מעברים, אבל היא יוצרת צל וגם מין קביעת גבולות מנטלית כמו שדיברנו קודם. חלק מהדירות, הקומה הראשונה היא מעל שביל ההליכה. זה יוצר צל ממשי מכיוון שזה ממש מעל. לפעמים יש שבילי הליכה שמחברים בין שתי גגות. יש שביל הליכה עליון ושביל הליכה תחתון שמצטלבים אחד בשני. זה יוצר מבוך שמבחינה מנטלית הוא מאוד קל לתפיסה וגם מאוד, מאוד יפה. יש שתי שדרות מרכזיות בעיר והן מצטלבות אחת בשניה. השדרות האלה מלאות בצמחיה ועצים וכל מיני waterfeatures כאלה. מזרקות, בריכות קטנות, פינות מנוחה ליד מים. המים מורידים את הטמפרטורה מסביב. זה גם שטח ציבורי פעיל. שושטאר היא מקרה מעלף כזה. עוד מקרה מוצלח זה שכונת השטיח בבאר שבע, חלק משיכון ה׳.

 בשנות ה-50, משרד השיכון ביקש מאנשים להיות יצירתיים ולעשות תכנון עירוני יצירתי במדבר. חשוב להבין שבשנות ה-50 לא היו לכולם רכבים, לא היה חשמל זול, היה הכרח לבנות טוב. דבר שאולי קצת, עם השנים, הפך להיות פחות. נחום זלוטוב, אדריכל, לא מבאר שבע, אני חושב שהוא מחיפה. מציע שם משהו שאני חושב שהוא קצת דומה לערים אירניות. הוא מציע שכונת שטיח. עד היום זו אחת השכונות הטובות ביותר בבאר שבע. יחסית למבני שיכונים זולים, זה מקום מבוקש לגור בו. אני ביקרתי שם כמה פעמים וזה מקום מאוד, מאוד מעניין. מה שהוא עשה שם בעצם, כן נעשה שם מבנה של שתי וערב, צירים אנכיים, צירים אופקיים. אתה הולך בשביל הליכה שהוא כמובן ללא מכוניות. מכוניות לא יכולות להיכנס פנימה שזה מאוד מעניין ונחמד. הבתים בנויים אותו דבר, גם כן, ברוח שנות ה-50, הכל זהה, לכל בית יש חצר קטנה בפנים, יש לו איזשהו חצר שהיא נראית משביל ההליכה, חדרי שינה בקומה ראשונה מעל הסלון שתמיד בכניסה, בקומת הקרקע. חדרי השינה הם לא רק בקומה ראשונה, אלא גם מעל שביל ההליכה. זה יוצר צל מעולה, תמידי. יש כאן אפילו הבנה מאוד טובה של הרוחות, האקלים הנוח שתאה מקבל בלילה בחדר השינה והאקלים הנוח שאתה מקבל ביום עם החצר הפנימית והסלון. 

המבנים הם פשוטים, הבניה היא מבטון, תחילת שנות ה-50. חוץ מהשתי וערב, יש גם כניסות קצת נחשיות כאלה של כל מיני פארקים קטנים, גינות כיס כאלה, מרכזים מסחריים קטנים. זה פרויקט מאוד מעניין שזכה להתעניינות בינלאומית בזמנו. עד היום נכתב עליו בכל מיני מגזינים של תכנון עירוני בעולם. באמת באמצעים פשוטים, עם עמודים. חדרי שינה מבטון בנויים על עמודים שיוצרים צל. פשוט ויפה. זה עוד דוגמא. 

דודו: אם היינו רוצים לקבוע כמה עקרונות. אני יודע שזה קצת סתמי אולי, או לא מספיק מעמיק, אבל עקרונות כלליים לתכנון של עיר במדבר, אולי תוכל למנות לנו כמה כדי שנוכל לקבל ראיה רחבה של הדברים.

יותם: זה בעצם סיכום של הדברים שאמרתי קודם. קביעת גבולות. גם לצורך מניעת פרוור וגם לצורך הבנה מנטלית של העיר. שימוש בחצרות פנימיות, שטחים ציבוריים פתוחים ושטחים פרטיים פתוחים, ולנסות ליצור איזושהי סקאלה ביניהם. השטח הפרטי מדבר אל השטח הציבורי והם נפתחים אחד אל השני. דבר נוסף זה לחשוב על צל ועדיך ליצור אותו מגובה, מקירות. עדיף גם בתוך העיר ליצור מקומות סגורים. הסגירה יוצרת קניון רוח שנותנת לה לעבור. זה נגיד הדבר שגדעון גולני מדבר עליו הכי הרבה בספרים שלו. סגירה שיוצרת צל רוח. זה הדבר שהוא הכי התעניין בו. דבר נוסף, זה שימוש במים. כשאנחנו מסתכלים על ערי הנבטים, או הערים האירניות, יש כאן אלמנט פסיכולוגי וגם אלמנט פיזי. כשאדם רואה מים במדבר, הוא שמח. הוא רואה חיים וזה נחמד לו מבחינה פסיכולוגית ומבחינת הבריאות הנפשית שלו. זה דבר שאנחנו מאוד אוהבים לדבר עליו בתכנון מדברי. מבחינת פיזית, המים באמת מקררים. זה לא חייב להיות הרבה מים כמו בריכה, אבל אם באקלים יבש אתה מעלה לחות, אתה מוריד את הטמפרטורה. 

פעם עשיתי איזשהו פרוייקט בבאר שבע, הכנתי מודל ממוחשב שניסה לקבוע בכמה אפשר להוריד את הטמפרטורה עם אלמנט של מים באקלים של באר שבע. מצאנו שזה יכול להגיע לבין 4-5 מעלות בסביבת המים. זה מאוד משמעותי. אלו הם העקרונות.

דודו: טוב, תודה רבה.

רותי: אני רוצה להגיד שזה מרתק. אני חושב שבבאר שבע, למרות ההתפרסות, רואים המון מזרקות מים. עכשיו אנחנו מבינים שיש לזה יתרונות מעבר לנפש, יש סיכוי שיקרה משהו למי שנמצא ליד, שזה יעשה לו טוב בגוף. לי היה מאוד מעניין ויש לי עוד המון שאלות, אני חושבת שזה לא יקרה הפעם ואני רוצה להגיד לך תודה רבה.

דודו: עומר, תודה רבה. אם אתה מגיע לישראל, שכחנו להגיע בתחילת הרעיון שאתה נמצא עכשיו בלונדון ולכן הראיון מתקיים בזום. נשמח מאוד לראות אותך. המון, המון תודה על הזמן שלך.

עומר: תודה לכם.

דודו: כל הראיונות שלנו נמצאים ב-midbar.org אתם מוזמנים להמשיך לעקוב אחרינו גם ב-itunes וגם ב-spotify. המון תודה עומר, תודה רותי.